יש כמה סיבות מדוע פרצה באופן מפתיע ובמועד בלתי חזוי לחלוטין מלחמת ששת הימים ב 1967. הערכת אמ"ן לא דיברה על מלחמה וצה"ל החל בתהליך שידרוג של טנקים ומטוסים שצמצם את היקף הארסנל השמיש למלחמה. ההסבר הוא תיסכול ערבי ובעיקר מצרי מהקיפאון שעליו נקלעה מלחמת תימן ומה שנראה לערבים כחולשה ישראלית מפליגה. בארץ שרר מיתון קשה עם בדיחות בסיגנון "האחרון שיכבה את האור". ראש הממשלה לוי אשכול, לטעמי שני במנהיגותו רק לבן גוריון, שידר גלותיות הססנית, ארה"ב, בריה"מ ובריטניה התחרו בינהם על השפעה בעולם הערבי. משהחלה מצרים לרכז כוחות בסיני נענה מזכ"ל האו"מ או טאנט, כמעט כלאחר יד, לדרישת מצרים להסתלק מהתחייבות בינ"ל וסילק את כוח האו"מ החוצץ בין ישראל למצרים בעזה ב 22/05/1967. צרפת שעסקה אז בשיקום יחסיה עם העולם הערבי לאחר סיום מלחמת אלג'יריה ב 1961 אף הזהירה את ישראל מפני השימוש בכוח ואימה באמברגו צבאי. הרוסים הזינו בידיעות שיקריות וארה"ב הזהירה את שתי המדינות לבל יפנו לאלימות וקראה "לגלות איפוק". רוב העימותים הצבאיים בעולם מתפתחים בצורה בלתי מתוכננת תוך היסחפות ברטוריקה עצמית, עמדות מקובעות ומדיניות הליכה על הסף אבל הם ממש פורצות כשמשהוא במשוואה מתערער לחלוטין ומערער מוסכמות יסוד. החלשות קיצונית, אפילו היא דמויה בלבד, היא בהחלט גורם מערער איזון. ההנחה שאיראן התרסקה מבפנים בעקבות המהפיכה האסלאמית של 1979 הביאה את עיראק לצאת למלחמה נגד איראן. התחושה שהחברה הישראלית איבדה את נחישותה והמבוכה ששידר ראש הממשלה אהוד ברק ב 2000 ההאיצה ביאסר ערפאת לשסות בנו את האינתיפדה השניה. הדמיית ישראל לקורי עכביש הביאה את החיזבאללה לנסות את כוחו בחטיפות בגבול הצפון מה שהסתיים בחטיפת רגב וגולדווסר בזרעית ובמלחמת לבנון השניה. אין הכוונה לטעון שכול העימותים הצבאיים הם תוצאה של הערכת חסר וחולשה אמיתית או מדומה של אויב פוטנציאלי אבל זה בהחלט גורם חשוב ולעתים מרכזי.
כרגע נראית ישראל כמדינה סחוטה וסחיטה המפגינה חולשה רבה, כושר החלטה מוגבל, היא חסרת כול יוזמה, מבוכתה הולכת וגדלה וכבר נראית לכול. כמו ערב מלחמת ששת הימים מנסים כול הגורמים המעורבים ונוספים לגזור לעצמם קופון קטן על חשבון ישראל. ארה"ב החליפה את צרפת של 1967 במי שמנסה לשקם את מעמדה בעולם הערבי והמוסלמי על חשבון קשריה עם ישראל (אגב לצרפת זה הצליח במידה לא מבוטלת).
בזירה הפנימית מתגברת המחלוקת וישראל נכנסת שלא בטובתה לסחרחורת עם הציבור החרדי שהחל ללעוס בתאווה את היד שהאכילה אותו עד כה. זה הזמן הקלסי שבו הכול מועד להשתבש וששפע המחלוקות הטקטיות מטביעות את שיקול הדעת ולא מאפשרות חשיבה אסטרטגית.
אין לי ספק שאבו מאזן, שמתנגד זה שנים לאלימות ומאמין שהדיפלומטיה היא טקטיקה מצוינת לחיסול מדינת ישראל, אינו רוצה באינתיפדה חדשה. גם בחמאס ובעקבות אירועי המשט, גוברת ההבנה שאלימות היא חרב פיפיות שמסכנת את תהליכי הלגיטמציה לחמאס בעולם. אבל במצב הזה קמים הרבה גורמים סוררים, כאלו המקבלים השראה מאל קאעידה והג'יהאד העולמי, מאיראן, מהדמגוגיה של עצמם או של אחרים ואפילו מתורכיה המקצינה, שמאמינים שהחולשה הישראלית (המדומה) היא הזדמנות נפלאה לקצר תהליכים. החולשה הישראלית המשודרת, ההתדרדרות במעמדה האזורי של ארה"ב וההקצנה התורכית אירערו את המאזן המזרח תיכוני עד היסוד ויצרו כר עצום לאי הבנות, לשיקולים מוטעים והסכנה להתפרצות אלימה, בלתי רצויה על ידי רוב המעורבים, בלתי מבוקרת וחסרת שליטה (נניח פיגוע רב הרוגים באוכלוסיה ישראלית, או אונית פרובוקציה איראנית בדרך לעזה) הפכה לסכנה מוחשית ומידית.
מחר נעסוק בבית המשפט העליון בעימות המתפתח עם האוכלוסיה החרדית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה