עד היום התאפיין הסכסוך הישראלי פלשתיני בכך שלפלשתינים היה חשוב יותר לעצור, להכיל ולבסוף לחסל את המפעל הציוני מאשר להקים מדינה עצמאית משלהם. בטעות ומתוך אי הבנת הסכסוך אמרנו לעצמנו שהפלשתינים "לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות לשלום" בעוד שהם התעקשו לא להחמיץ את המטרה בגלל ההזדמנויות. כשחזר יאסר ערפאת לשטחים באפריל 1994 הוא לא עסק בבניית מדינה אלא בשידרוג המאבק בישראל, תחת הקוד של זכות השיבה, וכך גם ממשיכו אבו מאזן. ישראל חזרה והבטיחה להיות נדיבה בהסכם השלום והצעות אולמרט לאבו מאזן מ 11/2008 ממחישות את הנדיבות הישראלית כמו גם את ליבת הסכסוך כאשר אבו מאזן הסביר לוושינגטון פוסט, ב 25/04/2009, שהוא דחה את ההצעות מפני שהם הסירו מהשולחן את האפשרות "לישוב רחב היקף של הפלשתינים מחדש במולדתם". הגישה הישראלית של הכול, קרי שלום מלא, או לא כלום מול הגישה הפלשתינית של הכול, זכות השיבה, או לא כלום הנציחו את הקיפאון המדיני, יצרו את הכיבוש המתמשך שבו ישראל לא סיפחה את רוב השטחים אבל, באין שלום, המשיכה להתיישב בהם, מנעה כול הכרעה והעמיקה את הדה-לגיטמציה של מדינת ישראל. לו היה הדבר בשליטתו המוחלטת של אבו מאזן כי אז הדברים היו ממשיכים להתגלגל בדיוק כך, אין שלום, ישראל ממשיכה בשליטה בשטח תוך אובדן מתמשך של לגיטימציה ויש עצמאות פלשתינית מספיקה כדי לגבש לגיטמציה פלשתינית, מוסדות ממשל והכרה בין לאומית ברשות - יש לו זמן וסבלנות.
סלאם פאייד מנסה להפוך את התסריט הפלשתיני הקבוע ולראשונה קמה דמות מובילה בפוליטיקה הפלשתינית שהקמת מדינה פלשתינית עצמאית, ולו על חלק מהשטח, בדומה להסכמת הציונים לחלוקת הארץ גם בוועידת לונדון ב 1938 וגם בתוכנית החלוקה ב 1947, חשובה לה יותר מהכרתת המפעל הציוני. לראשונה קמה דמות שמבינה שהמו"מ לשלום בתבניות המוכרות שבהם נידרשים הפלשתינים לוויתור על זכות השיבה כתנאי לוויתור, אפילו הוא נדיב מאוד, של הישראלים לא יכול להוביל אלא למבוי סתום. לכן, בניגוד לכול קודמיו, שואף סלאם פאייד להקים מדינה כאן ועכשיו, הרבה לפני ולא מוותנה בשאיפות לחסל את המפעל הציוני או במו"מ המדיני הבלתי נגמר.
נכון, מדינה פלשתינית חד צדדית תזכה מייד להכרה בין לאומית אבל בעולם לא מושלם שבו כול האפשרויות גרועות עדיף לנהל מול הפלשתינים מאבק טריטוריאלי על שטחים כמדינה מול מדינה ממאבק על עצם הקיום ועל עצם הזהות של מדינת ישראל. מדינה פלשתינית חד צדדית מעצימה מאוד את הלגיטימיות של ישראל ומסירה מהשולחן את זכות השיבה כמגדיר האולטימטיבי של היחסים בין ישראל לפלשתינים, למרות שהזכות תמשיך, מן הסתם, להיות חלק מהשאיפות הפלשתיניות נלא מוגשמות..סלאם פאייד מציע לנו דרך להסדר ללא הסכם שלום רישמי שמנטרלת חלק גדול מהלחצים, דווקא על ישראל. שלא תטעו סלאם פאייד מוביל מהלך הפוך מזה של אבו מאזן ובהתנגשות חזיתית עם הנראטיב הפלשתיני שבבסיסו קודם הישות הציונית ואחר כך פלשתין העצמאית. סביר שלסלאם פאייד נשקפת סכנה חמורה דווקא מהחברה הפלשתינית שלו.
עדיף שישראל תתחיל במעשים חד צדדיים משלה, במסגרת יוזמה מדינית ישראלית שהיא מובילה, שתכליתם דווקא לחזק את המהלך של סלאם פאייד תוך שישראל כבר מגדירה כעת במעשיה החד צדדיים את גבול המדינה של סלאם פאייד. היוזמה תאפשר לישראל להיחלץ מהלפיתה האמריקאית, להגיע להסדר ביניים מעשי בשטח גם ללא עוד מו"מ כושל לשלום ולהגביר את הלגימציה של מדינת ישראל.
כן יתכן שהרשות הפלשתינית תשנה פניה, שסכסוכים ימשיכו להעיב על היחסים בין העמים ונוער גבעות פלשתיני קיצוני יאתגר כול הסדר אפשרי באלימות ועדיין המצב הזה עדיף על המציאות העכשווית ועל המשך הסכסוך בתבניות העבר הכושלות – מי שרואה רק שחור או לבן רואה תמיד שחור כי אין לבן מושלם. מי שרואה גוונים של אפור רואה שמדינה פלשתינית עצמאית, חד צדדית, כחזונו של סלאם פאייד, המסתייעת ונתמכת ברצון ישראלי לקדם את הפרויקט רואה צבע הרבה יותר בהיר.
הכתבה לא מיועדת למי שמאמין בארץ ישראל השלמה תמיד ובכול מחיר – הציונות תמיד הייתה פרגמטית וזה סוד כוחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה