אין ספק שהפוליטיקאי ליברמן מציב בפני החברה הישראלית גם מראה וגם אתגר. קשה להשתחרר מהרושם שליברמן, כנראה, מעורב בכול מיני עסקאות לא ברורות בבריה"מ לשעבר, החממה של האוליגרכים שגם היום עדיין מתנהלת לפי עקרונות של מאפיה פוליטית. מצד שני קשה לטעון שהוא פחות ישר מברק, אולמרט, או ציפי (הבחירות בקדימה) ועוד שפע של פוליטיקאים בכירים שמצאו לעצמם דרך לחיות בשולי החוק מבלי לעבור אותו. אי אפשר לבטל לחלוטין את הטענה שחקירה מתמשכת לאורך 13 שנה היא לא באמת, נקייה, מקצועית, עניינית ואין שם שום גורם של רדיפה על רקע אישי. אפילו יריב פוליטי - פואד בן אליעזר אמר היום "תחתכו כבר! אפילו בזימבבווה חקירה של 13 שנה הייתה נחשבת לעינוי דין".
בישראל מתנהל וויכוח מתמשך על המושג "גאווה לאומית". לפי רבים גאווה לאומית היא מושג ימני, פשיסטי שאינו בשימוש אצל אנשים נאורים ומתקדמים. אנחנו מקבלים שגאווה לאומית אצל שכננו היא סיבה טובה לוויתורים, לסורים למשל הדורשים דווקא את קווי ה רביעי ביוני 1967 כתנאי מקדים לשלום. הרי הגבול הבין לאומי המנדטורי מ 1922 שונה בכמה אלפי דונמים. התשובה שאנחנו והם נותנים היא שהסורים צריכים לשקם את כבודם הלאומי והדרך היא להחזיר את מה שנילקח. אנחנו לא צריכים כבוד לאומי לקבל חזרה מה שהסורים לקחו מאתנו בחמת גדר, בתל קציר או בתל חמרה ליד הבניאס, כי, כאמור, אנשים נאורים לא מתעסקים בכבוד לאומי. מסתבר שכבוד לאומי יכול לתת גם תשואה פוליטית מאד מעשית. כול הוויכוח המצרי ב 1982 על טבה , שאיש לא שמע עליה במצרים לפני כן, היה מבוסס על "הכבוד הלאומי המצרי". בכלל אין כנראה הרבה מדינה בעולם ( אני לא יודע מה מצב הכבוד בפיג'י או בהאיטי) שלמושג "כבוד לאומי" משמעות כה מעטה כמו בישראל ושהשימוש במושג "כבוד לאומי" נחשב לגזעני, לאומני ופרימיטיבי ( זה לא אומר שהשפלת השגריר התורכי הייתה נכונה – במפורש לא! אבל מסיבת עיתונאים שמזכירה לתורכים את הכורדים, הארמנים והקפריסאים לא הייתה מזיקה).
התפיסה השנייה שליברמן מאתגר היא תפיסת תהליך השלום. מאז פרוץ הסכסוך בינינו לפלשתינים ב 1917 התנהלו מעל ל100 תהליכי שלום. אי אפשר שלא לדון ברצינות בסיבה מדוע כול התהליכים עם הפלשתינים קרסו בסופו של דבר, בין אם זה באשמתנו, באשמתם או באשמת כולם, ולחזור ולשנן את המנטרה "תהליך השלום" כאילו אין מה ללמוד מההיסטוריה. אפשר להגיד שליברמן "שונא שלום" אבל לחוסר האמונה העמוקה שלו שתהליך שלום עם הפלשתינים אינו יותר מהצגה חוזרת על עצמה יש הרבה מה להתבסס מבחינת העובדות ההיסטוריות.
כמו יריבו המושבע יוסי ביילין גם אביגדור ליברמן מאמין בחלוקת הארץ. בניגוד ליוסי ביילין אביגדור ליברמן בא להכרה שיהודים וערבים יתקשו לחיות ביחד. למעשה זה כך בכול מקום בעולם. הבלקאן והתפרקות יגוסלביה הם תזכורת מזוויעה למתחים אתניים שנדמה וכבר פסו מהעולם, המתפרצים באלימות בלתי מרוסנת בעיתות משבר. בניגוד לשמאל שמאמין שיש אצל הפלשתינים נכונות להגיע להסדר של שני מדינות לשתי עמים בהסכמה ושעל כן כלינו לדבוק ב"תהליך השלום" אביגדור ליברמן חושב שהדבר יכול להיעשות רק חד צדדית, רצוי בגיבוי הקהילייה הבין לאומית, ועל בסיס חלוקה יותר חדה המכלילה את הציבור של ערביי ישראל בתוך הלאומיות הפלשתינית. למעשה "תהליך השלום" הדחיק עד היום את הדיון הציבורי הפתוח והגלוי על הזהות הלאומית של מדינת ישראל ואת הדיון האמיתי מה האפשרויות שיש למדינה נוכח הקיבעון הנצחי ש"תהליך השלום" גוזר עלינו, לדעתי לרעתנו.
בישראל מתנהל וויכוח מתמשך על המושג "גאווה לאומית". לפי רבים גאווה לאומית היא מושג ימני, פשיסטי שאינו בשימוש אצל אנשים נאורים ומתקדמים. אנחנו מקבלים שגאווה לאומית אצל שכננו היא סיבה טובה לוויתורים, לסורים למשל הדורשים דווקא את קווי ה רביעי ביוני 1967 כתנאי מקדים לשלום. הרי הגבול הבין לאומי המנדטורי מ 1922 שונה בכמה אלפי דונמים. התשובה שאנחנו והם נותנים היא שהסורים צריכים לשקם את כבודם הלאומי והדרך היא להחזיר את מה שנילקח. אנחנו לא צריכים כבוד לאומי לקבל חזרה מה שהסורים לקחו מאתנו בחמת גדר, בתל קציר או בתל חמרה ליד הבניאס, כי, כאמור, אנשים נאורים לא מתעסקים בכבוד לאומי. מסתבר שכבוד לאומי יכול לתת גם תשואה פוליטית מאד מעשית. כול הוויכוח המצרי ב 1982 על טבה , שאיש לא שמע עליה במצרים לפני כן, היה מבוסס על "הכבוד הלאומי המצרי". בכלל אין כנראה הרבה מדינה בעולם ( אני לא יודע מה מצב הכבוד בפיג'י או בהאיטי) שלמושג "כבוד לאומי" משמעות כה מעטה כמו בישראל ושהשימוש במושג "כבוד לאומי" נחשב לגזעני, לאומני ופרימיטיבי ( זה לא אומר שהשפלת השגריר התורכי הייתה נכונה – במפורש לא! אבל מסיבת עיתונאים שמזכירה לתורכים את הכורדים, הארמנים והקפריסאים לא הייתה מזיקה).
התפיסה השנייה שליברמן מאתגר היא תפיסת תהליך השלום. מאז פרוץ הסכסוך בינינו לפלשתינים ב 1917 התנהלו מעל ל100 תהליכי שלום. אי אפשר שלא לדון ברצינות בסיבה מדוע כול התהליכים עם הפלשתינים קרסו בסופו של דבר, בין אם זה באשמתנו, באשמתם או באשמת כולם, ולחזור ולשנן את המנטרה "תהליך השלום" כאילו אין מה ללמוד מההיסטוריה. אפשר להגיד שליברמן "שונא שלום" אבל לחוסר האמונה העמוקה שלו שתהליך שלום עם הפלשתינים אינו יותר מהצגה חוזרת על עצמה יש הרבה מה להתבסס מבחינת העובדות ההיסטוריות.
כמו יריבו המושבע יוסי ביילין גם אביגדור ליברמן מאמין בחלוקת הארץ. בניגוד ליוסי ביילין אביגדור ליברמן בא להכרה שיהודים וערבים יתקשו לחיות ביחד. למעשה זה כך בכול מקום בעולם. הבלקאן והתפרקות יגוסלביה הם תזכורת מזוויעה למתחים אתניים שנדמה וכבר פסו מהעולם, המתפרצים באלימות בלתי מרוסנת בעיתות משבר. בניגוד לשמאל שמאמין שיש אצל הפלשתינים נכונות להגיע להסדר של שני מדינות לשתי עמים בהסכמה ושעל כן כלינו לדבוק ב"תהליך השלום" אביגדור ליברמן חושב שהדבר יכול להיעשות רק חד צדדית, רצוי בגיבוי הקהילייה הבין לאומית, ועל בסיס חלוקה יותר חדה המכלילה את הציבור של ערביי ישראל בתוך הלאומיות הפלשתינית. למעשה "תהליך השלום" הדחיק עד היום את הדיון הציבורי הפתוח והגלוי על הזהות הלאומית של מדינת ישראל ואת הדיון האמיתי מה האפשרויות שיש למדינה נוכח הקיבעון הנצחי ש"תהליך השלום" גוזר עלינו, לדעתי לרעתנו.
אינני נימנע עם תומכיו של ליברמן אבל הגיע הזמן שהתובנות המובנות מעליו מאז 1917, הקיבעונות, המנטרות והקלישאות יעברו בדיקה מחודשת וסיעור מוחות ציבורי וזה לא יכול לקרות אלא כאשר גישות חדשות נזרקות לחלל הציבורי הישראלי. את זה אביגדור ליברמן עושה אבל, לצערי, בעייפות ובהצלחה קטנה מאוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה