אתמול, יום שני 15/02/2010, הגישה אילנה דיין ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין של השופט סולברג שקבע שהיא הוציאה את דיבתו של סרן א שלנו לרעה כאשר קבעה, ללא ביסוס מספיק, קביעה שקרית שהוא ביצע ווידוא הריגה בילדה פלשתינית. אילנה דיין הגדירה את תחקיר עובדה שעסק בנושא "עבודה עיתונאית במיטבה" וטענה ש"היום בו אאלץ לדקלם את כתב הכניעה שהכתיב לי השופט סולברג יהיה יום אסון לעיתונות החופשית". קודם עולה השאלה מהי עיתונות חופשית – על פי אלנה דיין, אין לעיתונות שום סייג והיא רשאית לעוות כל מציאות, לטשטש כול אמת, להסתיר כול מידע מביך ולהשמיץ כל אדם כעולה על דעתה ובלבד שזה נעשה ב"תום לב". הבעיה השנייה עוסקת באילנה דיין עצמה – לגרסתה היא לעולם לא טועה "בתום לב". ההודאה בטעות אצלה היא מבחינת "לדקלם כתב כניעה". מי שנוטל לו את הזכות לפגוע באחרים ב"תום לב" צריך גם לקבל את זה שהוא עצמו עלול לטעות "בתום לב" – מה שנחשף אצל אילנה דיין זה לא "עיתונות במיטבה" אלא כוחנות חסרת פשרות במיטבה שאין בה טעות או שגיאה אלא רק כניעה או ניצחון. אני מקווה שבית המשפט ידחה את ערעורה על הסף (למרות יחסי הקרבה עם הנשיאה דורית בייניש).-------------------------------
עופר שלח, היום במעריב בכתבה "המתים לא כועסים", המסתמכת על דבריו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט שטען שמסלול לשיחות שלום ישירות עם סוריה היה בטווח השגה בימיו ובמרחק "שעות" בלבד, כתב שהמתים במלחמה הבאה עם סוריה, שתפרוץ בעקבות החמצת השלום, לא כועסים כפי שהיו צריכים לכעוס. כמו אהוד ברק הוא ממחזר את הדמגוגיה שהשלום עם סוריה עומד בפתח במחיר טריטוריאלי סביר ושהמלחמה הבאה לכן ניתנת למניעה. יש לראשי הממשלה שלנו תכונה מיוחדת הם תמיד היו על סף שלום – ממש עוד שני רחובות בירושלים, אלא שאת זה הם מספרים לנו אחרי שעזבו את התפקיד ואת האחריות ועברו לשכתב את מעמדם בהיסטוריה. גם היום ניתן להתחיל במו"מ ישיר עם סוריה ומיד במחיר וויתור למפרע על הגולן - לזה לא צריך דווקא את אולמרט. אבל ממו"מ ישיר על שלום עם סוריה לא מוביל בהכרח לשלום – כל עוד איראן צוברת יכולות גרעינית ואין מחשה מו"מ עם סוריה ממש לא יכול להוביל לשלום.
אולמרט הוכיח את עצמו, על פי הפרסומים הראשוניים על הספר עליו הוא שוקד, כראש ממשלה גחמתי, זחוח, וחסר אחריות שהוביל בתוך חצי קדנציה את עם ישראל לשתי מלחמות מבלי להגדיר מראש את המטרות באופן ראלי ובלי להתאים את תורת הלחימה למטרות. הוא שינה את תפיסתו העקרונית מספר פעמים באותה קדנציה קצרה בלי לספק שום הסבר. אני הייתי מאד ניזהר מלהסתמך על דבריו שאין בהם הרבה יותר משכתוב, התנגחות והאדרה עצמית. לא מצאתי במאמר של עופר שלח הרבה יותר מדמגוגיה חסרת ביסוס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה