משלחת הסיוע הישראלי להאיטי הולכת וצוברת ביקורת. שלש טיעונים לביקורת. הראשון מה עם עזה, השני – זה טיפה בים ונועד רק או בעיקר ליחסי ציבור והשלישי, אנחנו טובים באסונות כשהם קורים אבל לא בלמנוע אותם – תאונות דרכים ובתים לא עמידים לרעש יש אצלנו הרבה למה לרוץ קודם להאיטי. בהאיטי יש היום קצת מעל ל 10 מיליון תושבים. גם לפני האסון היו שם רק 1000 מיטות בבית חולים. מיטה לכל עשרת אלפים תושב. אגב האיטי לא סובלת ממצור מכל סוג שהוא. בעזה יש 1500 מיטות על 1.4 מיליון. מיטה לכל אלף – כן! באופן יחסי פי 10 מאשר בהאיטי. לרוב אוכלוסיית האיטי אין היום מים זורמים וחשמל. עקיבא אלדר מתלונן שלכ 40,000 עזתים, הרבה פחות מ 3% מהאוכלוסייה אין חשמל – כלומר לשאר ה 1.3 מיליון ומעלה יש חשמל רובו מישראל. במונחים הומאניים האיטי זקוקה להרבה, הרבה יותר מעזה. "האסון בהאיטי הוא מכת טבע. בעזה, האסון הוא מעשה ידי אדם לא להתפאר. מעשה ידינו" כותב עקיבא אלדר. כנראה שבעיני עקיבא אלדר העזתים הם לא בני אדם, אין להם בחירות ורצונות ואין להם מנגנון קבלת החלטות, כמו למשל להפסיק לשגר רקטות על ישראל ולשחרר את גלעד שליט, לכן גם אסור לבוא אליהם בשום ציפיות. החלטות ובחירות נוכח מציאות קשה ודילמות הם נחלת בני האדם – העזתים בעיני עקיבא אלדר הם הרי לא כאלה. כמו שאמרנו יש הרבה צורות לגזענות.
נכון העזרה הישראלית היא טיפה בים ונכון גם שיש לה ערך מוסף הסברתי עצום. אז מה. לא צריך להתבייש ולייצר רושם חיובי ולא צריך להימנע מלעזור גם אם לא ממש מצילים את כל העולם. ישראל היא מדינה מאד קטנה, מיקרוסקופית ביחס לעולם. במבצעי הצלה בין לאומיים היא תמיד תהיה זניחה. לא נובע מזה שלא צריך לעזור בכלל או שאסור להפיק מכך הישג הסברתי. נניח שישראל לא הייתה שולחת בכלל משלחת סיוע. זה היה מצב יותר טוב? גם הסברה שלילית הנוטה לשפוט לחומרה את ישראל וגם אפס עזרה בשטח. אפילו קצת עזרה היא פי כמה וכמה טובה יותר מאפס עזרה.
אברהם תירוש, היום במעריב, מתלונן בכתבתו "באסונות אנחנו טובים" מהיום ש"תאונות דרכים הן אסון שאנחנו כושלים סדרתיים במניעתו או לפחות בצמצומו". עוד לא נמצאה החברה האנושית שהצליחה ליהנות מתחבורה מוטורית ללא תאונות דרכים, לא ישראל אבל גם לא אף מדינה אחרת. אברהם תירוש כנראה לא יודע לקרוא אם הוא לא יודע שישראל צמצמה בשנת 2009 את כמות תאונות הדרכים במעל ל 20% - מ 448 ב 2008 ל 348 ב 2009 למרות שהאוכלוסייה וכמות כלי הרכב על הכביש גדלה. אני לא מומחה לתאונות דרכים אבל מוכן להמר שאין להישג הזה תקדים בתולדות המלחמות בתאונות הדרכים בעולם. אי אפשר למנוע לחלוטין תאונות דרכים אבל אשפר לצמצם והיות ואין לנו כלים מוחלטים אלא רק יחסיים אז אין לנו במה להתבייש.
בקיצור אין לנו במה להתבייש אנחנו בטוח לא מלאכים אבל בהחלט מדינה סבירה במקום טוב באמצע. ומי שרוצה לבכות ולקטר תמיד ימצא סיבה. הבעיה, כנראה, אצלם בראש ולא אצלנו במציאות של אנשים רגילים.
* ראה גם - עזה על סף פיצוץ :
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה