פיספוס עזה

נקודת המוצא של סבב האלימות האחרון בדרום יכל להתפתח לתפנית אסטרטגית בסכסוך עם הפלשתינים לטובת ישראל. ההזדמנות הוחמצה וישראל שוקעת במערבולת פוליטית .

תושבי עזה חיים בעוני קשה, תחת הנהגה נוקשה כשהעולם בכלל והערבי בפרט מאבד בהם עיניין והם מוחרמים ומנודים מכל עבר. למרות המצור, מובל לא על ידי ישראל אלא דווקא על ידי אבו מאזן ואחיהם הפלשתינים, יש מוצא קל למצוקה. על הנהגת החמאס בעזה להכריז על נכונותה להודנה, לא שלום אלא הסדר זמני, שלא מחייב לוותר על החלומות להשמדת ישראל אי פעם בעתיד, ולהסכים להחזיר את חללינו ואזרחינו לישראל ובתמורה מחכה להם קו ימי מאובטח לקפריסין, שכבר סוכם עקרונית עם שלטונות האי, בניית מתקן התפלה, בית חולים ותחנת כוח במימון תורכי בהתאם להסכם הפיוס בין תורכיה וישראל, אי מלאכותי מול חופי עזה שהבנק העולמי והאיחוד האירופי הביעו בו התעניינות, אספקת חשמל ודלק מישראל, הרחבת אזורי הדייג ואפשרות למתן התרי עבודה בישראל - בוננזה אמיתית. אלא שלחמאס קשה לבלוע את הגלולה שמשמעותה למעשה הכרה בישראל ובתלות בה ושעתידם לא תלוי בגדה המערבית והרשות הפלשתינית אלא בישראל השנואה ולמעשה סוף לחזון המדינה הפלשתינית.. 

לכן בחר החמאס, שמעוניין מאד ב'הסדרה', במצגת של 'אילוץ' ישראל לוויתורים לא מתוך החולשה והבידוד של עזה אלא כתוצאה מהנחישות וכוח  העמידה שלה .  לא השלמה בתלות בישראל אלא מאבק 'גבורה' לאלץ את ישראל. זאת למרות שה'הסדרה' היא אינטרס קיומי לרצועה. 

לישראל עיניין גדול ב'הסדרה'- א. כדי להביא שקט משמעותי ארוך טווח לישובי הדרום: ב. כדי לפצל ולרסק את הרשות הפלשתינית לשתי יחידות אוטונומיות, עויינות זו את זו, שלמעשה אין להם גוף יציג בינ"ל שייצג את כולם בעזה ובגדה כאחד ומדבר בשמם: ג. ההסדרה מחייבת שיתוף פעולה  אזורי עם מדינות ערב, כרגע קטאר ומצרים, שמשתפות פעולה לא נגד ישראל אלא איתה לפתרון חלק מהבעיה הפלשתינית ונגד הרשות ברמאללה ובכך מגבירות את הלגיטימציה של ישראל בעולם הערבי. בהינתן דעת הקהל הערבית מחייבת השותפות הערבית עם ישראל ריסון הכוח הישראלי כדי שעזה לא תגיע לכותרות ולדעת הקהל הערבית בהקשר של "מרחץ דמים" כזה או אחר, שעלול לפעול נגד מנהיגי ערב, אלא דווקא בזכות ההתקדמות. ד. לישראל 'הסדרה בעזה חשובה מאד ויכולה להות נכס אסטרטגי אבל היא לא אינטרס קיומי בסיסי.  המעניין הוא ששתי הצדדים הבינו היטב את המצב ואת מצוקות הצד השני ערב פרוץ סבב העימות הנוכחי. 

השגיאה הראשונה של ישראל הייתה הנכונות,לדחוק את סוגיית הנעדרים והשבויים לסוף התהליך למועד שכבר לא יהיו לנו קלפי מיקוח במקום להפוך את הסוגיה לאבן ריחיים קשה לחמאס. לא מדובר רק בגורלם של חיילינו ואזרחינו אלא בהסכמה ובהשלמה שגם בעתיד החטיפה תהיה המתאר  הרווחי ביותר לאויבינו. שנית ישראל שידרה להיטות יתר להסדרה במקום המסר האסטרטגי החשוב שישראל יכולה לחיות בלי הסדרה לא כך רצועת עזה. יתכן שישראל בגישתה תמרצה את העזתים לאלימות יתר להשגת מטרותיהם הקיומיות במקום שהן ניתנות להשגה בוויתורים שישראל אפילו לא דרשה מהם - החזרת בחורינו הביתה ! 

גם בהינתן ההנחיה המדינית שלא לשמש כלי בידי הרשות הפלשתינית ולא להפיל את שילטון החמאס ברצועה, לחסוך בחיי פלשתינים, לא לצאת למבצע גדול שיגבה קורבנות ויצור נזק תיקשורתי ובקיצור להשתמש במינימום כוח.  גם בהנחה זו ישראל הפגינה דלות יצירתית מדאיגה בהפעלת הכוח ולבסוף בניהול המערכה. בין גישה תגובתית מובהקת לפרובוקציות של החמאס למלחמה כוללת יש עדיין מרחב פעולה עצום . הוא יכול לכלול פגיעה בנכסים האישיים של ראשי החמאס, מעצרים רחבים של מתפרעים על הגדר, בשלל שיטות של חדירה והכלה, שישמשו, בהמשך, כקלף מיקוח לשיחרור חיילינו ואזרחינו, התעלמות ולבסוף הכתבה חד צדדית שלנו למועד סיום סבב האש המחזזורי ולמידת הנזק שנגרם כל פעם שהחמאס מבקש הפסקה שכזו אחרי סבב ירי שהוא יזם, פגיעה במוצבים ומיתקנים מאויישים , מצוד אחרי משגרי טילים, יורי מרגמות אבל גם מפריחי עפיפוני תבערה, במצב חמור יותר חזרה מוגבלת לסיכולים ממוקדים, מבצעי חדירה ללקיחת שבויים ועוד כיד הדימיון הטובה.  

הסדרה עם החמאס בעזה היא אינטרס קיומי של החמאס ואינטרס אסטרטגי שלנו ביחסינו עם העולם הערבי והפלשתינים. לכאורה הסדרה היתה צריכה כבר להתממש אלא שהחמאס מתנהג כאילו הוא "מאלץ" אותנו להסכים להסדרה ואנחנו מתנהגים כאילו קיומנו תלוי בה וכך ההסדרה מתייקרת ומתרחקת מאיתנו. אירוע עזה בחצי השנה האחרונה הם כישלון גדול לסדר העדיפות המדיני הבסיסי שלנו, כישלון להנהגה המדינית ביחס למטרות שהציבה לעצמה וכשלון, עד כדי מחדל, של היצירתיות המבצעית של צה"ל בהפעלת הכוח מול עזה. זאת למרות שגם לנו וגם לחמאס צפויים רווחים. כרגע זו הזדמנות אסטרטגית שהוחמצה ושמחירה מתייקר כל הזמן .