אז מה הלאה ?

כפי שציינתי בפרקים הקודמים הזהות הלאומית של הפלשתינים עדיין נזילה מאד, נעה בין אסלאם, ערביות ופלשתיניות. כרגע כל הסקרים וכל המומחים מסכימים שלו היינו מניחים את הרשות הפלשתינית לנפשה תוך זמן קצר היה משתלט עליה החמאס - תנועת ההתנגדות האסלאמית, לא הפלשתינית, על האידיאולוגיה הפאן מוסלמית והאנטי יהודית (גם אנטי נוצרית) שהיא כרגע ולפי הבחירות האחרונות מינואר 2006 ברשות הפלשתינית, האידיאולוגיה האינטואיטיבית של רוב הפלשתינים. מאז הנטיה לג'יהאד גרפה את כל המזה"ת, כולל הפלשתינים .

המזה"ת כולו הוא אזור חורבן ומילחמה מאז התפרקות האימפריה העות'מנית והסכם סייקס פיקו. בלי חרב אין קיום.

עוד למדנו שכמעט תמיד באזורנו הניסיון לשנות מציאות לא מושלמת ואולי אפילו עגומה, ביחוד כשהוא מלווה במעורבות זרה נימרצת, מוביל מדחי אל דחי, מבעיה לאסון, מאסון לאפוקליפסה ואין תחתית לבור. כרגע המזה"ת מתפרק לגורמיו, מתפוצץ מאלימות, תושבין בורחים ממנו, בעיקר המוחות, ולפניו אופק של שממה כלכלית, חורבן אנוושי ומלחמת דת סונית-שיעית היסטורית ומתחדשת.

מאז ראשית הסכסוך - "המועמרה", המזימה בערבית, היא הצהרת בלפור מ נובמבר 1917, היו מעל 50 יוזמות שלום בינינו לפלשתינים/ערבים, כולם נכשלו בסופו של יום בגלל הסירוב המוחלט והבלתי מתפשר מהצד הערבי להכיר באיזה סוג של ריבונות או זכות אקס-טריטוריאלית של היהודים במרחב של פלשתינה-א"י, ה"שאם", הסהר הפורה בערבית, או בכלל במזה"ת. לכן שלום בנוסחה של שתי מדינות לשני עמים, אחד מהם הוא העם היהודי, היא אוטופית - רצוי שאינו מצוי בכל טווח ניראה לעין .

הבעיה העיקרית של ישראל, לכן, היא איך לשרוד במינימום חיכוך את האזור ולהשאר גם מדינה דמוקרטית וגם יהודית באופיה.  במיכלול של שיקולים היסטוריים, מוסריים ומדיניים יש שלשה כיוונים שהם לא קבילים ולמעשה בלתי אפשריים - האחד טרנספר לערבים, השני מדינה דו לאומית דמוקרטית שתחדל להיות יהודית אפילו הרוב יהיה בה יהודי שהרי חזקה על היהודים שיהיו תמיד מפולגים בין לאומיות, יהדות ואוניברסליות (אהרון ברק למשל) והשלישי מדינה דו לאומית עם הפרדה לאומית, שיטה אחת ליהודים והשניה לערבים על אותו תא שטח מה שיהפוך אותנו למדינת אפרטהייד.  

לכן עקרונית אנחנו צריכים להיות מעוניינים שהפלשתינים ינהלו את חייהם במערכות משלהם על תא שטח שבו הם קובעים את גורלם לטוב ולרע (הניסיון הכלל ערבי הוא שזה בדרך כלל לרע ). הם יכולים להגדיר את השטח שלהם כמדינה ולהיות אחראים על כלכלתם, ביטחונם האישי ויחסי החוץ שלהם למרות שאין ספק שרוב המאמץ יופנה להציק, להטריד ולכרסם בלגיטימיות של ישראל. ביקעת הירדן, רצועת הביטחון האסטרטגית האמיתית של ישראל, חייבת להישאר בבריבונות ישראלית מלאה ובפיקוח מלא ישראלי תוך סידורי מעבר יעילים אך מפוקחים לפלשתינים, כדי להבטיח את פירוז הגדה הפלשתינית מיכולת צבאית משמעותית ומגלישת הג'יהאד ודאע"ש אל תוך ערביי פלשתין.  מה שאני מכנה "הביטחון האסטרטגי" כלומר יציבות הישלטון הפנימי של הפלשתינים, דבר לא מובן מאליו, שליטה מוחלטת מהאוויר ויכולת לפעול, צבאית, בכל רקע נתון בכל מקום, כל זה ישאר ויהיה בשליטה ישראלית.

בצד חיזוק השליטה הישראלית בביקעה הייתי מקצץ במרחב ירושלים, ומעביר את רכס השועפט הנקי מיהודים, מהגיבעה הצרפתית דרך בית חנינה עד קלנדיה וא-ראם, שטחים שצורפו לירושלים כגחמה חסרת אחריות של טדי קולק, אז ראש עיריית ירושלים, ב 1967 כי חשקה נפשו בשדה התעפה קלנדיה כחלק מבירת ישראל, לידי ה"חצי מדינה" הפלשתינית ביוזמה חד-צדדית. המהלך נועד לחזק את "יהדותה" של ירושלים ולהוציא ממנה שטחים שאינם ולעולם לא היו חלק ממנה. אני מניח שהעברת רכס השועפט לפלשתינים יטלטל את הרשות הפלשתינית ויצור התנגדות בקרב התושבים הערביים שמצד אחד שונאים אותנו, ברובם, ומצד שני נהנים מההטבות האזרחיות שאנחנו מעניקים - ביטוח לאומי - הוויכוח שיתעורר ברשות יכול להציף תובנות רבות בעולם, אצלנו ואצל הפלשתינים לרעתם וטוב ששכך. את ריכוזי ההתישבות היהודית ביו"ש הייתי מחזק אך מפנה "האחזויות" מרוחקות ומבודדות.

בעיקרון אני ממליץ על השארת המצב הקיים עם כמה שיפורים והתאמות לא כמצב סטיכי, כפי שזה היום. התוכנית יכולה לשפר את הביטחון האסטרטגי של ישראל אבל אין בה מענה לאיומים הטקטיים, לסכינאות, לפיגועים, לשינאה ולהסתה.  עם האיום הטקטי וההטרדות המדיניות נצטרך לחיות עוד עשרות שנים. במישור הבין לאומי המשך המצב הקיים, בהתאמות,  מעורר ויעורר התנגדות ודחיה אבל הזירה הזו משתנה במהירות בגלל מחירי הנפט הצונחים, התפרקות המזה"ת, העירעור על המיבנה החברתי של אירופה והעתקת נקודת הכובד הכלכלית של העולם לדרום מזרח אסיה..

בשלב השני, לאחר שוך "האביב הערבי", נניח בעוד עשור, היה וירדן תשרוד אותו ביציבות, יש מקום לעבור לשלב הבא - פדרציה ירדנית-פלשתינית אבל לכך עוד חזון למועד.