כידוע בכל דמוקרטיה תקינה יש שלש רשויות שוות מעמד המאזנות אחת את השניה. אדגיש שוות מעמד ומאזנות אחת את השניה.
בישראל הרשות המחוקקת ניבחרת בתהליך יקר ומסורבל בהשתתפות כל האזרחים החפצים בכך- בבחירות כלליות. הרשות המבצעת ניבחרת על ידי 120 חברי הרשות המחוקקת לאחר דיונים, הבטחות והתחייבויות עד שרוב חברי הרשות המחוקקת יאשרו את מינויה של הרשות המבצעת - המו"מ הקואליציוני. לעומת זאת את הרשות השופטת בוחרת ועדה קטנה בת תשעה חברים, סודית בדיוניה ושהרכבה וגודלה מגבילים מאד כל אפשרות של סיעור מוחות, פלורליזם וחדשנות. יתר על כן בעוד שעל הרשות המחוקקת והמבצעת יש פיקוח אין למעשה פיקוח אפקטיבי על הרשות השופטת - דווקא זו שניבחרה באופן הצר והכי כיתתי שאפשר, בוועדה מצומצמת שדיוניה סודיים. עוד ניגע בוועדה הזו אבל ברור שיש פגם דמוקרטי בבחירת רשות שופטת בחוסר שקיפות ןלא בידי "גוף בוחר" פלורליסטי ורחב.
אחד העקרונות בכל דמוקרטיה הוא שאין בדמוקרטיה אף רשות הממנה את עצמה, לא במישרין ולא בעקיפין. הכנסת לא בוחרת את עצמה, כך גם הממשלה מנועה מלבחור את הממשלה הבאה והנה, עד לאחרונה מאז ימי השופט העליון אהרון ברק - בית המשפט העליון, שלו 3 נציגים מתוך 9 בוועדה הבוחרת, וללישכת עורכי הדין שלה שני נציגים (ביחד חמש מתוך 9 ) ושיש בינהם מערכת גומלין, שלטו ושולטים ביחד על בחירת השופטים הבאים. היום, בהעדר הכריזמה של אהרון ברק, המצב השתפר ועדיין אין אפשרות למנות שופט עליון בלי הסכמת בית המשפט העליון שגם בהגדרה מקילה מאד עדיין ממנה את עצמו במידה רבה ומכריעה. מכאן שבית המשפט העליון הוא בסך הכל שיכפול, אמנם הולך ודוהה וכבר לא ממש נאמן למקור אבל עדיין דומה, של הקו השיפוטי של אהרון ברק. בספרה של נעמי לויצקי "העליונים" מ 12/2006 מספרת לנו הכותבת כיצד נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק , המחשיב עצמו לדמוקרט, הפעיל מסכת רצופה של לחצים שלא לכתוב פסקי דין של מיעוט שעלולים לפגוע באחידות ובעיקר במובהקות של הפסיקה לגירסתו כמובן.
עוד עקרון בדמוקרטיה שהרשות השופטת מפירה בישראל הוא עיקרון הסמכות. אף גורם בדמוקרטיה לא מגדיר לעצמו את סמכותו אלא היא מוגדרת, במסגרת האיזונים והבלמים, על ידי הרשויות האחרות בהובלת הרשות המחוקקת. אין בחוק הישראלי שום הסמכה לבית המשפט לבטל חוקים שנחקקו כדין בידי הרשות המחוקקת. את הסמכות נטלו לעצמם ניבחרי ועדת התישעה, זו הממנה שופטים, כהרחבה ופרשנות מרחיקת לכת של חוק "כבוד האדם וחרותו" שנחקק כחוק יסוד בכנסת ב 17/03/1992. בהיותו חוק יסוד הגובר על חוקים רגילים יכול בית המשפט, לגירסת אהרון ברק, לפסול חוק כי הוא סותר את חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו" - אתן דוגמא - ביום רביעי 11/01/2012 דחה בג"ץ ברוב של 6 נגד 5, עתירה מ 2007 נגד חוק האזרחות שמנע אזרחות אוטומטית מתושבי שטחים שנישאו לישראלים. החוק התקבל בכנסת, הריבון העליון של מדינת ישראל, לא ברוב מיקרי, בשוחד של מיצובישי או באיזה מזימה חשאית של תן וקח בין מפלגות קואליציוניות, אלא ברוב של 53 נגד 25 ב 31/07/2003. בסופו של יום חוק שהתקבל בכנסת ברוב של ⅔ שרד והיה תלוי באצבעו ובפרשנותו של אדם בודד אחד, משכיל וחכם ככל שיהיה, שניבחר על ידי ועדה בדיון חשאי. האם יש למשהו ספק מה הייתה הפסיקה לו אהרון ברק, שפרש כבר ב 2006, היה עדיין הנשיא ומי שמשרה את 'רוח המפקד' ?.
מקורות השפיטה - בכל הדמוקרטיות יש לשפיטה שני מקורות, החקיקה באותה המדינה והמסורת התרבותית שלה. השופט העליון אהרון ברק טען, יותר מפעם אחת, שלבית המשפט העליון יש גם תפקיד להיות שומר הסף של מה שלא מוגדר בחוק ובכלל והוא הגדיר לעצמו כ"ערכים אוניברסליים". אני אישית חושב שאין דבר כזה "ערכים אוניברסליים" - זה ההצדקה שהמערב שלאחר מלחמת העולם השניה נתן למעורבותו הצבאית האלימה בכל העולם במדינות שיש להם ערכים אחרים - מסין וקוריאה עד וויטנאם, איראן, עיראק ולוב. בכל מיקרה מי שם את בית המשפט העליון להגדיר לעצמו, על דעת עצמו ודעת בברק, מהו סט הערכים שלפיו מתנהלת המדינה ולפיה הם ישפטו אותה - התפקיד הזה של קביעת המסגרת הערכית שמור כולו ובלבד למסורת התרבותית ולרשות המחוקקת.
לכן כן !!! מדרך המינוי של שופטי העליון, עבור בסמכות שהוא נטל לעצמו ללא הרשאת המחוקק, דרך המסגרת הערכית שהוא מנסה להכתיב ועד הפריבליגיה למנות את עצמו או לפחות לעצב את המינויים של עצמו קשה לראות בבית המשפט העליון מגדלור של דמוקרטיה - הוא הרבה יותר מעוז מתנתק של התנשאות. הדמוקרטיה מתבטאת בישראל בכך שלמרות הכל כולם מבינים את החשיבות שבהפרדת הרשויות וכיבוד שילטון החוק.
עמדתי האישית היא שכן !! בית המשפט העליון צריך להיות מוסמך לבטל חוקים אבל הסמכות צריכה להיות מוענקת על ידי הרשות המחוקקת . צריך להיות נוהל ברור בדיוק כמו שבית המשפט העליון יושב כבג"ץ אבל גם כבית משפט עליון לעירעורים הוא צריך להיות מוסמך לשבת גם כבית משפט עליון לחוק(ה). העילות לפנות אליו, ההרכב, שלא מוגדר היום בחוק, שרשאי לדון בחקיקה ולפסול אותה, למשל לפחות 11 שופטים, וצריך להיות מוגדר הרוב הקובע פסיקה. כדי לבטל חוק של הכנסת לא יכול להיות רוב מיקרי של 5/6 - חייב להיות הכרעה שיפוטית מובהקת וברורה, למשל רוב של 7/4. לכן המלצה ראשונה - חקיקה שמסמיכה ומגדירה את סמכותו של העליון לבטל חוק שחוקק כדין בכנסת.
תהליך בחירת השופטים לא יכול להתקיים יותר בוועדת תשעה מצומצמת שדיוניה חסויים וצריך לעבור ל"גוף". אני מדבר על גוף גדול, לפחות 50 נציגים, מגוון בהרכבו ולאף אחד אין בה יצוג מכריע. בחברים כמובן שופטים ונציגים של לישכת עורכי הדין, נציגי ממשלה וכנסת. נציגי מיעוטים ודתות, למשל נציגי הרבנות אבל גם נציגי הקאדים והשופטים הדרוזים, נציגי עדות. נציגי מרכז השלטון המקומי ולבסוף מספר מסויים ושל סתם נציגי ציבור שיבחרו בהגרלה מתוך מאגר נירשמים שיענו על דרישות המינוי. נוכח הכוח האולטימטיבי של בית המשפט העליון הגיוון בבחירת השופטים, הסירבול והטירחה ממש חיוניים. בגוף כזה יהיה לבית המשפט העליון השפעה מוסרית אבל לא כוח אולטימטיבי למנות את עצמו כפי שיש לו היום.
לבסוף הגוף הבוחר לא יבחר שופטים לעכשיו אלא לעתיד כדי לא לתת לאירועים קונקרטיים ועכשוויים, מתווה הגז למשל, לעוות את ההחלטה. "הגוף" יבחר מבעוד מועד את שני השופטים הבאים לעליון ואת סדר כניסתם לכשיתפנה מקום. אז יבחר "הגוף" את הבאים בתור לשיפוט וחוזר חלילה.
כרגע המדינה ובית המשפט העליון במסלול התנגשות מתמשך, לא משבר חד פעמי אלא תהום מתרחבת - זה רע לכולם ומצריך שינוי עומק אמיתי.
בקשה - אם ניראה לכם אנא הפיצו הלאה !!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה