בעיקבות סידרת הכתבות על רצח תאיר ראדה, המטילה ספק בעבודת הפרקליטות, תקף פרקליט המדינה שי ניצן (דווקא הוא - מעניין !! ) את הסידרה בנושא "צל של אמת" והגדיר אותה "סכנה לדמוקרטיה" - האם של תאיר ראדה, אילנה ראדה, שלא מרוצה מתוצאות המשפט, אמרה "אמשיך להילחם נוכח עריצות בית המשפט", יוצרי הסידרה אמרו "אבוי לאזרחים החיים במדינה שבה העברת ביקורת נתפסת כסכנה לדמוקרטיה", ובקיצור - האיום על בית המשפט ושילטון החוק הוא כבר לא ממשלת ישראל ומתווה הגז אלא התקשורת, שמנהלת משפט מקביל במעמד צד אחד בלבד, השאיפות של חלק מהניפגעים והרייטינג. הרי כל מי שיש לו הסתייגות יכל לפנות לבג"ץ לסעד - הבעיה בבג"ץ צריך גם עובדות קבילות בתקשורת די בספקות .
בניגוד לכל סידרת דוקו-מדיה בית המשפט צריך להצליב נתונים, לבדוק מהימנות של עדים, להעזר במומחים, להשתכנע מעל הספק הסביר ולהכריע. התקשורת צריכה רייטינג, עדות דרמטית, "אגרוף בבטן של הפרקליטות" כדברי אחד מיוצרי הסידרה, ותמיד, אני מדגיש תמיד, יש לה גם סדר יום גלוי או סמוי. כמות המיקרים שהתיקשורת שפטה חשודים לכאורה וקפצה למסקנות, דוגמת מיקרה סרן ר, ממוצב גירית ב 10/2004, שנעצר על סמך כתבה עיתונאית ושוחרר ללא אשמה כשהסתבר, לאחר עינויי דין ומעצר מתוקשר, שהוא קורבן לנקמת חלק מחייליו וללהיטות לייצר כותרות וסדר יום של הכתבת אילנה דיין, כמות המיקרים היא לכשעצמה פגיעה בתהליך המישפטי - למשל יש שחיקה רצופה ב"חזקת החפות", ביחוד כשיש חשד לעברת מין של גבר כלפי אישה או כשפוליטיקאי חשוד בדבר מה. כמות הטעויות והנזק לחפים מפשע מתהליך מישפטי בתיקשורת גדול במאות מונים מכמות הטעויות שעושה הפרקליטות שצריכה לעבור את מיבחן הבית המשפט, מבחן בג"ץ ולאחרונה את הגוף לפיקוח על הפרקליטות. התקשורת לא צריכה לעבור שום מיבחן וכבר במיקרה אילנה דיין וסרן ר. ניקבע, בפסיקת "אמת לשעתה" האומללה של השופטת העליונה דליה דורנר שדי לתקשורת שבזמן אמת חשבה כפי שחשבה ולמעשה פתרה את אילנה דיין מאחריות לתוצאה, לנזק שגרמה לחף מפשע ומחובה לחפש ולרדוף את האמת. . לפרקליטות אין שום מיקלט כזה והסיכוי לפסיקה נגד התקשורת בנושא "הוצאת דיבה", כשיש תקדים "אמת לשעתה", הוא נמוך ביותר.
אז כן הפרקליטות טועה מפעם לפעם, כמו כל מנגנון אנושי, אבל התקשורת טועה הרבה יותר, לא פעם בכוונת מכוון, והכתבה בנושא תאיר ראדה "צל של אמת" מקרב אותנו בצעד מסוכן שהתקשורת תחליט את מי להעמיד לדין, האם פסק הדין צודק, האם בית המשפט, שהוא כמובן "עריץ" וטוב שכך, פסק נכון - היא לא ביקורת על שילטון החוק אלא ביטול שילטון החוק לטובת :עריצות" התקשורת. היש למשהו ספק שלתקשורת יש סדר יום, שהסידרה, כמו כל סידרה, עוברת עריכה, שהעדים "מועלים לשידור" ביחס ישר לכותרת שהם מייצרים, שאין חקירה צולבת לעדותם או קבילות משפטית (עדות שמיעה למשל ) ושאילנה ראדה, האמא של תאיר ראדה, דווקא בשל כאבה ומעורבותה, היא האחרונה בעולם שיכולה ליפסוק לגופן של ראיות, כיצד התנהלה החקירה (לא ממש טוב ) כיצד הייתה צריכה להתנהל, מי הרוצח האמיתי ואיזה עונש מגיע לו. לצערי בית המשפט העליון לא אמר דברו בנושא התופעה וגם זה לחומרה בעיני.
זה לא רק הסידרה "צל של אמת" אלא התהליך המדאיג של שפיטה על ידי התקשורת במעמד צד אחד בלבד, כירסום חזקת החפות ושלילת סמכותם של הגופים המוסמכים לפעול בהתאם לסמכותם - יהיו טעויות הפרקליטות אשר יהיו, חזקה על התקשורת שתיטעה פי כמה וכמה !! ועל פסק דין התקשורת, במעמד התקשורת, אין חפות, אין ערעור ואין ניכוי שליש - יש רק הלהט לתת "אגרוף בבטן" לפרקליטות לאסון כולנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה