ברור שלמיעוטי ישראל, אלה שאינם יהודים, קשה מאד להזדהות עם הגדרת המדינה כמדינה "יהודית דמוקרטית". ההגדרה "יהודית" מעמידה אותם, כציבור, מחוץ לגדר. מצד שני קל להם יותר להזדהות עם הערך "דמוקרטית". יש והייתה נטיה להשתמש בערך "דמוקרטית" כדי לנגח את יהדותה של ישראל ואכן יש מתח בין המושגים.
"יום האדמה" מ 30 למרץ 1976, לפני 40 שנה, היה נקודת השבר הגדולה בין ערביי ישראל ככאלה למדינה ה"יהודית". במהומות נהרגו 6 מערביי ישראל. טבח כפר קאסם הנורא, 20 שנה לפני כן ב 1956, היה בזמן מלחמה, עם ממשל צבאי ישראלי כשהערבים בישראל עדיין תחת הלם התבוסה, ה'נכבה' בלשונם, של 1948 ובטרם הוטמעו ערכי הדמוקרטיה הישראלית בציבור הערבי. לכן השפעתו ארוכת הטווח של טבח כפר קאסם כמעצים חיכוךבין מדינת ישראל לערביי ישראל הייתה מועטה. גם מהמות אוקטובר 2000 היו יותר בהקשר הרחב של העימות עם הפלשתינים בכלל ולא בהקשר הצר יותר של מעמדם של אזרחי ישראל הערבים כאזרחים שווי זכויות במדינה יהודית.
שנים שימש יום השנה ל"יום האדמה" כמועד להתפרעויות, בהמשך כמועד להפגנות ענק ולעצרות וכגורם מתח קבוע ומתחדש בין מדינת ישראל לערבייה. המשטרה תמיד הייתה מגייסת כוחות ועורכת תוכניות מיבצעיות לקראת היום הזה.
השנה, שנת ה 40 ליום האדמה התקיימה העצרת הכללית בעראבה - השתתפו בה כ 2,000 איש בלבד. שביתת המסחר היתה חלקית מאד במיגזר הערבי וכמעט לא מורגשת באזורים המעורבים - עכו, חיפה, יפו וכדומה. העצרת הגדולה יותר, עם כ 5,000 משתתפים, הייתה בנגב בכפר הניבנה ונהרס חליפות לבקרים "אום-אל-חוורין"שבו מנסים הבדווים לבנות בניה לא חוקית ושהפך למוקד חיכוך קבוע עם מדינת ישראל. אום-אל-פאחם, נצרת, שפרעם ושאר מרכזי הישוב הערבי הגיבו כמעט באדישות לאירוע, התקשורת היהודית הזכירה בשוליים את יום האדמה, התקשורת בעולם הערבי בקושי אם בכלל ואפילו התקשורת הערבית בישראל והפלשתינית התקשו לייצר כותרות או נושא לדיון סביב שנת הארבעים ל"יום האדמה". היום חלף כלא היה .
כתבתי כאן בבלוג רבות על תהליכי ה"ישראליזציה" של ערביי ישראל. אני מניח מבלי שיש בידי להוכיח, שהתפרקות העולם הערבי שסביבנו סייעה רבות גם בחידוד האלטרנטיבה לדמוקרטיה הישראלית וגם בהצבת סימן שאלה על הזהויות הלאומיות הערביות, כולל זו הפלשתינית, הזינה את תהליך ההשלמה של ערביי ישראל עם הדמוקרטיה שלה, לא בהכרח עם זהותה היהודית. העובדה שהעולם הערבי מקיא מתוכות מיעוטים שאינם סונים מחזקת מאד את ההזדהות של חלק גדול ממיעוטי ישראל, בראש ובראשונה הדרוזים ולאחריהם הנוצרים עם המשמעיות הדמוקרטיות של מדינת ישראל - חופש פולחן, הגנה על מיעוטים ושיוויון כלפי החוק.
כבר כתבתי כאן שגם במדד הגיוס לדאע"ש, שיעור המתגייסים לארגון מקרב ערביי ישראל הוא, באופן יחסי, כדי עשירית משיעור המתגייסים בבלגיה או צרפת ופחות מחמישית משיעור המתגייסים בבריטניה או גרמניה. אפשר לקרוא למדד דאע"ש גם מדד הניכור שבין המוסלמים במערב למדינותהם ובמדד הזה מצבנו טוב - כמובן לא מושלם.
לכן אני רואה ביום האדמה האחרון למעשה הזדהות והכרה של ערביי ישראל ב"דמוקרטיה" של המדינה ורצון לחיות בה ולא בארץ ערבית אחרת או תחת משטר אחר למרות המתח והניגוד המובנה עם זהותה ה"יהודית" של המדינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה