היות ואנחנו חיים במזה"ת הבלתי צפוי יכול להתרחש בכל רגע, תוצאה של התמוטטות מערכות, תהליכים בלתי נישלטים וחישוב מוטעה. אין בידיעה על אפשרות לחישוב מוטעה שיגרום למלחמה או איזה מבצע שום חדש - למעשה זו השיגרה של האזור.
כל אירגון לוחם בעולם עסוק רק בשלשה נושאים - הראשון לזהות את האופי האפשרי של העימות הבא - השני את ההסתברות שלו על ציר הזמן והשלישי להתכונן לקראתו ככל שהמצב מאפשר. גם זה שהחמאס, החיזבאללה, דאע"ש בסיני או איראן מתעצמים הוא מובן מאליו, אגב בסודי סודות ובתנאי שלא תגלו לאף אחד גם מדינת ישראל מתעצמת כל הזמן. לכל הדברים הכל כך מובנים מאליהם אוסיף עוד דבר אחד- אף צד לא נוטה ליזום עימות צבאי לשם עימות בלבד אם הוא לא צופה, לראיתו, רווח אסטרטגי כל שהוא - נניח השגת תוצאה מדינית רצויה.
למדינת ישראל יש את צה"ל ומנגנוני הביטחון והמודיעין שלו שזה תפקידם - לדאוג, לחשוש לבחון את האפשרויות וכמובן גם להתארגן לקראתם. כל האמור לעיל לא אומר שהמלחמה הבאה תפרוץ, מתי תפרוץ ומדוע. יש לזכור שהתוצאה של כל עימות צבאי, גם מוצלח ביותר, לא זהה לציפיות ובדרך כלל כשניכנסים לעימות לא יודעים כיצד הוא יסתיים. מלחמת ששת הימים הייתה החריג היחיד במינו. הצלחות כאלה נדירות בהיסטוריה וקורות אחת לכמה מאות שנים (מכל הידוע לי אין דוגמא היסטורית מלאה לששת הימים בשילוב מרכיבי ההפתעה, הזמן והתוצאה האסטרטגית ).
אפילו הייתה התקפת החיזבאללה מצליחה לא היו בה שום רווחים אסטרטגיים כי הם היו ממיטים חורבן והשמדה על העדה השיעית בלבנון. כל היסטריית "חיזבאללה על הגדרות" הייתה קישקוש אחד גדול - לדעתי בכוונת מכוון.
באמצע היה לנו "צונאמי מדיני", "חרם אירופי (עולמי)", התקפת דאע"ש באילת, שלדעתי מכל תסריטי האימה היא הסבירה יותר, ולאחרונה "התעצמות החמאס", שראה זה פלא מתעצם.
המציאות האסטרטגית הפוכה. עזה לעולם לא הייתה נצורה כל כך הרמטית כמו היום. כדי להתחמש אסטרטגית צריך צינור חמצן מעזה לעולם אחרת אין משמעות לקשר עם איראן - קשר שגם הנשיא הקודם של מצרים מוחמד מורסי וגם קודמו חוסני מובארק איפשרו. העולם הערבי שלא התפרק עדיין חרד חרדה קיומית מכך ש"האחים המוסלמים", ההורים הרוחניים של הג'יהאד העולמי, יציתו עימות מלחמתי נוסף וודאי כזה שמחליש את הסונים מול השיעים האיראנים. אם בעבר עימות בעזה היה מקהיל אליו את הקהיליה הבין לאומית והערבית הרי הבין לאומית עסוקה בנושאי קיום אחרים, הערבים לא קיימים ואלה שעדיין קיימים יצאו נגדו. צינור החמצן היחיד לרצועה היום זה מדינת ישראל והאפשרות של נמל, הרווח האסטרטגי הגדול היחידי האפשרי לרצועה שבשליטת החמאס, כולה מותנת בשקט תעשייתי ובסידורי ביטחון מספקים.
לחמאס יש ארבעה כלים להתמודד עם ישראל - הכלי הראשון ירי רקטות מסיבי לישראל - הכלי השני מנהרות להחדרת לוחמים לעורף האזרחי - הכלי השלישי התססת הגדה נגד ישראל ואבו מאזן בו זמנית בעיקר דרך הרשת והכלי הרביעי - הפרויקט של מוחמד דף - הרחבת יכולות הקומנדו והמיבצעים המיוחדים. "כיפת ברזל" ו"שרביט קסמים" הפכו את נשק הרקטות ללא כידאי - נזקו לישראל יהיה חלקי ומועט ונזקו ללגיטימיות של החמאס גדול. המנהרות מתחילות ליקרוס כך סתם בלי סיבה, יתכן שיש עדיין מנהרות ששרדו וכוחות מוכנים אך מעל לקרקע יש שמיכה עבה של צה"ל . בנושא התססת הגדה מתקיים ה"תיאום הביטחוני" עם הרשות לטובת ותועלת שני הצדדים ורק כוח הקומנדו החמאסי הוא עדיין אתגר מתחדש, ביחוד הקומנדו הימי. בלחימה מחודשת בעזה החמאס נימצא במצב גרוע ממבצע 'צוק איתן' בקיץ 2014, אנחנו מוכנים ביחידות ובטכנולוגיה. הם מנותקים מהעורף המוסלמי הסוני ולעומתם יחסינו עם מצרים וסעודיה רק משתפרים (עיסקת האיים, מזל"טים לסעודיה, מודיעין על דאע"ש בסיני ואויב איראני משותף). העולם עסוק בבעיות אחרות וחוץ מלהטריד אותנו ולעשות נזק לעצמם אין ללחימה בעזה שום תוכלת אסטרטגית - רק אובדן אסטרטגי . אפילו בנושא החישוב המוטעה יש מספיק מנגנוני תיאום וקשר להכיל תקלות ואי הבנות מקומיות.
כל הדברים לעיל ידועים היטב לפרשננו ועיתונאינו. הרי את רוב הנתונים הם עצמם פירסמו במועדים שונים - לכן המסקנה הלא מוכחת שלי היא שמדובר בתבהלה בכוונת מכוון - להוכיחנו כמה רע ש"אין אופק מדיני" כי המציאות הרי ממש הפוכה והאופק המדיני רחב וציבעוני מאי פעם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה