היו אצלנו בארץ שתלו תיקוות בשרת החוץ החדשה של האיחוד האירופי פרדריקה מגריני האיטלקיה. היא החליפה את קתרין אשטון הזכורה, מבחינתנו, לא לטוב מפני היחס החשדני כלפי ישראל והתעקשותה לגזור גזירה שווה בין החמאס בעזה, ארגון טרור בהגדרות אירופאיות, למדינת ישראל.
האיטלקיה פרדריקה מגריני, הצעירה יחסית, לא באה מחוגי השמאל הליברלי באירופה שהיום גורר את היבשת לאובדן זהות, למשבר כלכלי ולהקצנה חברתית ואין לה עבר אנטי-ישראלית להכעיס. ציפינו להתייחסות עיניינית מצידה לסכסוך ובכלל להתעסקות יותר ממוקדת במה שאמור להדאיג את אירופה - עליית האסלאם האלים והקיצוני במזה"ת, גלי ההגירה המוסלמית לאירופה, המשבר עם רוסיה על אוקראינה ושאר צרות עולם. במקום זאת הגדירה לעצמה, כמעשה ג'ון קרי בשעתו, 'מדינה פלשתינית בתוך חמש שנים', מטרה שגם אם תושג לא ברור האם יש לה איזושהי השפעה על אירופה - אם הכוונה היא להרגיע את המוסלמים הנוהרים בהמוניהם לאירופה הרי השפעת דאע"ש עצמו והמאבק בו משפיעים פי כמה וכמה.
יש עוד בעיה - פרדריקה מנגיני אמנם לא דיברה על גבולות ואפילו לא על תהליך שלום אבל יש להניח שהיא לא דיברה על מדינה פלשתינית במקום ישראל אלא לצד ישראל - הפלשתינים לא רוצים מדינה לצד ישראל אלא במקום ישראל. כמו הרבה מנהיגים במערב היא עדיין מייצגת, למרות צעירותה, את הגישה שיש משהו מיוחד בסכסוך הפלשתיני וכי חשיבותו העולמית עולה על כל השאר ולכן צריך להתמקד בו על חשבון השאר. כניראה עד שהמציאות תחלחל לתובנות האירופיות אנחנו נאכל הרבה קש מהאירופים, הפלשתינים יקבלו המון עידוד ויתרחקו מכל הסדר. הלובים, העיראקים, הסורים, הלבנונים והתימנים ימשיכו להרוג אחד את השני במאות אלפים בזמן שהיא עושה "שלום".
* האנתיפדות
ראשית זה ניראה קצת הזוי להתווכח האם יש עוד אינתיפדה (התנערות) או לא. כל כמה שנים מתפרץ סבב אלימות בינינו לפלשתינים. זה נמשך כך מתחילת הציונות - מהומות תר"פ ב 1920 סביב פרשת תל חי וחודש אחרי כן, באפריל 1920 סביב חגיגות נבי מוסה בה הסית חאג' אמין אל חוסייני, האבו מאזן של אז, את החוגגים לטבוח ביהודים. אפשר לקרוא לה האינתיפדה 'הראשונה' למרות שעוד לא הכירו את הביטוי, מאז הייתה האינתיפדה 'השניה' ב תרפ"ט - 1928-9 כולל טבח חברון, האינתיפדה 'השלישית' במאורעות תרצ"ו - תרצ"ט - 1936-9, האינתיפדה 'הרביעית' המכונה גם מלחמת העצמאות אצלנו שבה לחם הישוב הערבי נגד היהודי עוד טרם פלישת צבאות ערב ב תש"ח- 1948. האינתיפדה 'החמישית' ב 1976 המכונה גם 'יום האדמה', אירוע מכונן של ערביי ישראל, האינתיפדה 'השישית', המכונה משום מה האינתיפדה "הראשונה" שהביאה להסכם אוסלו והחלה בדצמבר 1987 בתאונת דרכים בין יהודים לערבים בעזה, האינתיפדה 'השביעית', המכונה משום מה האינתיפדה "השניה" שהחלה במהומות ענק של ערביי ישראל באוקטובר 2000 ועכשיו, אפשר לכנות את האירועים, למי שהמילה אינתיפדה אומרת לו יותר מסתם מהומות או התנגשויות, האינתיפדה 'השמינית'. שלא ברור מתי התחילה בדיוק - במועד חטיפת הנערים באלון שבות בקיץ השנה, במבצע 'צוק איתן' או בגלל הסטטוס קוו על הר הבית. תמיד אפשר למצוא אשם מקומי, עכשווי, שאם לא היה עושה מה שעשה לא הייתה פורצת האינתיפדה התורנית. יתכן שהיא לא הייתה פורצת ביום שהיא פרצה ובאופן שהיא פרצה אבל כשיש אדי דלק באוויר ואווירה מסיתה חזקה שבמוקדם או במאוחר יגיע גם הניצוץ, האמיתי או המדומיין, שידליק הכל. אפשר להסתכל על כל מיקרה בניפרד ולהגיד "אילו" - אילו אריק שרון לא היה עולה להר הבית, למשל, ואפשר להסתכל על הכל ולומר "אילו" - אילו לא היינו מגיעים לכאן בכלל לממש את המפעל הציוני. לא שהערבים לא היו הורגים בהתלהבות אחד את השני כמו שהם עשו ועושים כל הזמן בכל המרחב אבל לפחות אי אפשר היה להאשים אותנו אי שם באמריקה, באירופה הדועכת או במדינות המגרב (וודאי היו מאשימים אותנו בדברים אחרים - המשבר הכלכלי העולמי למשל).
* אפקט דאע"ש
יש הרבה סיבות להתפרצות העכשווית - המהלך החד צדדי של אבו מאזן להכרה בפלשתין בגבולות 67 כמדינה תחת כיבוש מאלצת אותו "להידחף" לכותרות העולם נוכח התחרות מדאע"ש ודומיו באיזור. יש בחברה היהודית קולות הקוראים לשינוי הסטטוס קוו על הרב הבית - כר נירחב לשמועות זדוניות ולהסתה. יש הזנחה מצטברת של הריבונות הישראלית על השכונות הערביות של מזרח ירושלים ואוזלת יד פוליטית להתעסק בסוגיה, יש את ארדואן מתורכיה שמסית את כולם נגד ישראל ותומך בחמאס וגם בדאע"ש. בנוסף יש מה שאני מכנה "אפקט דאע"ש" - קרי הקצנה מוסלמית המושפעת מההתלהבות מתופעת דאע"ש וחזון הקמת החליפות המוסלמית מחדש שנתן זריקת עידוד ענקית ל"תנועה האסלאמית" בישראל שהיא היום הגורם המסית מספר אחד נגד מדינת ישראל בציבור הערבי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה