חוק התגובה הישירה

בתחילת המאמר אדגיש שלדעתי חוק הלאום מיותר לחלוטין, אם כבר די לתת מעמד תחוקתי למגילת העצמאות וכי בנושא המסוים הזה עמדתי זהה לזו של ציפי ליבני למרות מיעוט הסימפטיה אליה.  אני סובר שבאיזון בין מדינה דמוקרטית למדינה יהודית - איזון שמתקיים בסה"כ בפועל - החוק המדובר נוטה לכיוון ה"יהודית" על חשבון "הדמוקרטית". אבל אני מתייחס לחוק שאני נגדו  כתוצאה סבירה לחוק אחר בטבע - חוק התגובה הישירה - שאומר שכל לחץ שאתה מפעיל  במרחב שיש בו כוח משיכה נענה בלחץ נגדי שווה.

יש מספר כללי ברזל בדמוקרטיות. הראשון הוא שמקור הסמכות לכל המוסדות הדמוקרטיים באשר הם הוא "העם". השני  שאין גוף בדמוקרטיה הממנה את עצמו במנותק מ"העם". הכלל שלישי הוא שבסוף כל גוף דמוקרטי משקף את השיקלול של סך הערכים בחברה שאותה הוא מייצג – "העם". הכנסת משקפת את שיקלול הרצון הפוליטי והכלכלי של הבוחרים, הממשלה את שיקלול הרצון הזה בכנסת, בכל מדינות  המכונות דמוקרטיות המערכת המשפטית משקפת את התפיסות החברתיות של החברה אותה היא משרתת. היות ובכל חברה יש מחלוקת היא צריכה להשתקף בסופו של יום גם בבתי המשפט.

כדי שדמוקרטיה תתפקד יש צורך בחופש המידע וההבעה, חופש הבחירה ושיוויון כלפי החוק אבל בכל שאר הערכים חברות שונות שונות אחת מהשניה ואפילו בדמוקרטיות המערביות עדיין מוציאים עשרות אנשים להורג כל שנה בארה"ב ואין עונש חמור יותר מ 20 שנות מאסר גם על רוצח המונים בנורווגיה.  

האיזון בין יהודית לדמוקרטית הוא מורכב אבל הוא החל להיות מופר על ידי השופט העליון אהרון ברק, כשטען יותר מפעם אחת שלבית המשפט העליון יש גם תפקיד להיות שומר הסף של מה שלא מוגדר בחוק והוא הגדיר לעצמו כ"ערכים אוניברסליים". לדעתי לא קיים דבר כזה "ערכים אוניברסליים" - כלומר של כלל האנושות. אין ערך כביכול יותר "אוניברסלי" מחיי אדם ועדיין לא מעט חברות רואות בחיי אדם סך הכל סחורה עוברת לסוחר או מוצר מתכלה ולא ערך שצריך לשמר - לא חסרים דוגמאות ודי שאציין את אימרתו הנודעת של הגנרל ג'יאפ הוויטנאמי לאחר הניצחון על הצרפתים ב'דין-ביין-פו' ב1954 - ציטוט "במהלך מרוצתה של ההיסטוריה אין ערך לחייהם של 200,000 בני אדם". סטלין אמר ש"מותו של אדם הוא טרגדיה - מותם של אלפים סטטיסטיקה". יתר על כן בית המשםט העליון בישראל ממנה במידה גדולה את עצמו - היום המצב משתפר ויש כבר אמירות פוליטיות במינוי שופטים - בימי אהרון ברק זה היה מוחלט והוא ראה בכל נגיעה פוליטית בתהליך מינוי השופטים, רצוי בדמותו ובדעתו, פגיעה בשילטון החוק, בשמירה על "הערכים האוניברסליים" ותחילת הסוף של הדמוקרטיה הישראלית.

בכל המדינות הדמוקרטיות בהן מערכת המשפט בלתי תלויה יש "חלון פתוח" להלך הדעת הכללי של החברה כדי למנוע שמערכת המשפט תתפתח באופן בלתי תלוי ממקור סמכותה - "העם" - בחברה שאותה היא שופטת  די עם אציין ששופטי בית המשפט העליון של ארה"ב פשוט ממונים על ידי הנשיא וכך רווי בית המשפט העליון בארה"ב בהלכי רוח וערכים חברתיים מתקופות שונות ומגישות שונות שהנשיאים השונים שיקפו ויצגו איש איש בתקופתו.   רק בישראל,מכל הדמוקרטיות, אין שום הסדר תחיקתי ברור שמסדיר פיקוח משפטי על החקיקה ומסדיר את הסמכות איך ומתי מותר לפסול חוק שהכנסת, הריבון העליון, חוקקה.

למרות שיש שורה של מיקרים שבהם בית המשפט העליון פסק נגד "יהודית" ולטובת "דמוקרטית" תוך פרשנות מרחיקת לכת של מה שניתן לכנות "ערכים אוניברסליים" או "זכויות אדם" ניתקל כל ניסיון לתקן את החקיקה, מה שמקובל ברוב הדמוקרטיות (לא בדקתי את כולן), בטענות של "מכת מוות לדמוקרטה", אסתפק בניתוח המיקרה של "חוק המסתננים" המתוקן שניפסל לאחרונה בבג"ץ.

תופעת המסתננים בלי קשר אם הם מהגרי עבודה או פליטי חרב פוליטיים, רובם ככולם מוסלמים, הפכה לאיום מתפתח משמעותי ביותר על זהותה ה"יהודית" של מדינת ישראל. התופעה למעשה כבר ניבלמה עם הקמת הגדר על גבול מצרים, השתלטות אל-קאעידה/דאע"ש על סיני והקרבות עם הצבא המצרי אבל הסוגיה המוסרית נישארה - האם מותר לישראל לשמור על זהותה היהודית או ש"ערכים אוניברסליים", אמנות בין לאומיות שישראל חתומה עליהן ו"זכויות אדם" גוברים על זכותם של היהודים למדינת לאום משלהם. השאלה השניה היא, בהנחה שמותר ליהודים לשאוף למדינה משלהם, אלו אמצעים מותר לה להפעיל כדי לדבוק במטרה. לדעתי אם אסור ליהודים לדבוק במדינת לאום משלהם כל הציונות הופכת לפשע עם אחד גדול שבו ציבור אנשים, במיקרה יהודים, הקימו, במידה רבה על חשבון עם הארץ ותוך מחיר דמים כבד, חברה משגשגת כדי לאפשר להמוני מהגרים מארצות עניות אחרות להגיע לכאן לישועתם כשילידי הארץ הערבים עדיין מתגודדים ונימקים במחנות פליטים.  לרווחתנו האישית יכולנו לחיות באמריקה או בברלין שעכשיו באופנה (כן זו שברחנו ממנה לפני 80 שנה).

פסיקת בית המשפט העליון בנושא המסתננים מ 21/09/2014 שפוסלת סעיפים רבים בחוק המסתננים המתוקן מפסיקה קודמת השאירה, כדברי נשיא בית המשפט העליון גרוניס, את המדינה ללא כלים להתמודד עם הבעיה. יתר על כן הפסיקה עימתה את זכותה של המדינה לפעול לשימור זהותה ולפקח על גבולותיה עם ערכים של "זכויות אדם" ואמנות בין לאומיות   תוך פגיעה משמעותית במי שזכאים יותר מכל להגנת המדינה - האוכלוסיות החלשות בעיקר בדרום תל אביב. הניסיונות להציג חוק "מרוכך" עוד יותר כך שיענה לדרישות בג"ץ, תהליך מובן בדמוקרטיות אחרות, ניתקל במערכה ציבורית של "מכת מוות לדמוקרטיה", "סוף שילטון החוק" וכדומה. לדעתי הלא מוכחת פסיקת בג"ץ בנושא,שיקפה את הדילמה, את התרחקות מערכת המשפט מהמושג "מדינה יהודית" ובכלל מהמגמות החברתיות במדינת ישראל. הרי לאורך זמן לא יתכן, בדמוקרטיה, פער גדול בין התפיסות החברתיות המשוקללות, הלכי הרוח ומערכת המשפט. ככל שהפער יגדל יתגברו ניסיונות החקיקה והמערכת המשפטית תיכנס לסד הולך וגדל - לםחות כל עוד אנחנו דמוקרטה ולא דיקטטורה.

חוק הלאום הוא לטעמי מיותר, אפשר היה לעקוף את העימות המיותר בדיאלוג בין שמאל וימין ובהסכמה משותפת, למשל, על חקיקת חוק מסתננים מעודכן וחוקים אחרים שמחזקים את זהותה היהודית כגון ניסוח מחדש של חוק השבות. בסופו של יום לדעתי ביבי לא מעוניין בחוק אלא במימוש רווחים -  מהנטיה המובהקת ימינה שחלה בציבור היהודי בארץ והחוק רק נותן לו היזדמנות.