מבצע "עמוד ענן" הביא סוג של עדנה לרצועת עזה ולחמאס. הלגיטימציה לחמאס גברה בעולם המוסלמי, הוא השיג כמה הישגים כמו הרחבת תחום הדיג מ 3 מייל ימיים ל 6 מול חופי עזה וגם פס הביטחון בתחום הרצועה, של כחצי ק"מ, שנועד להקשות על חפירת מינהרות מעזה לתחומי ישראל, בוטל. ממילא נהנתה עזה בשנתיים האחרונות משיעור הצמיחה הכלכלי הגבוה בעולם - כ 14% בשנה. ביחד נוצרה אצל הפלשתינים בעזה תחושת אופוריה על "הניצחון" כביכול על ישראל. תחושת הניצחון הפלשתינית התחזקה נוכח ההכרה באו"ם בפלשתין כמדינה לא חברה, הכרה שמשמעותה האמיתית לא ברורה עד הסוף וכניראה מאפשרת לפלשתינים להציק לנו בבית המשפט הבינ"ל בהאג. מטרת ישראל מעולם לא הייתה להכביד בכוונה על תושבי רצועת עזה ומזה כמה שנים זנחה ישראל את הרעיון של הפלת ממשלת החמאס בעזה. לישראל היתה מטרה מאד מוגדרת ומצומצמת - יצירת שקט ארוך ככל האפשר, כזה הנימדד בחודשים רבים או במספר שנים. כרגע ניראה ששני הצדדים יכולים לחגוג. הפלשתינים את "הניצחון" וישראל את השקט.
השאלה האמיתית היא האם תחושת הניצחון והאופוריה בעזה יכולים לגרור את העזתים והפלשתינים למחוזות לא רצויים - למשל לחידוש האלימות בצורת ירי מחודש על עוטף עזה או לחידוש האינתיפדה בממדים משמעותיים בשטחים והאם תחושת הניצחון יכולה לייצר מציאות פוליטית חדשה בשטח לא השבוע וערב הבחירות בישראל אלא לאורך זמן. הרי חגיגות הניצחון יחלפו וישכחו והמציאות תמשיך בשלה.
מסורת "הניצחון" אינה חדשה אצל שכנינו. החיזבאללה חגג את "הניצחון האלוהי", ממש כך, על צה"ל במלחמת לבנון השניה ומזכ"ל החיזבאללה לא מחמיץ הזדמנות ללעוג לישראל בכל מצב. עובדתית הוא בבונקר ולא אנחנו, השקט בגבול הלבנון כמעט מוחלט, החיזבאללה מאבד במהירות את הלגיטימיות שלו בלבנון עצמה ובסיס הכוח שלו בסוריה נימצא על סף קריסה ואיתו הקשר עם איראן. היום אין בלבנון אפילו חיזבלון אחד שחושב שהארגון מצוי במצב יותר טוב מערב מלחמת לבנון השניה בגלל האירועים בעולם הערבי אבל גם בגלל המיגבלות שלו בלבנון עצמה. ההתבסמות העצמית של החיזבזאללה בהשגיו הקשתה עליו מאד להתמודד עם המציאות המרה כמו שפנטזיה מזרחית אינה אלא סם להמונים ולא פיתרון למציאות הכואבת. כל מי שיחפש אחורה בהיסטריה של העימות ביננו לערבים ימצא שורה ארוכה של "ניצחונות" וחגיגות ביחס הפוך למציאות, להתפתחות הרצופה בישראל בתחום הכלכלה, הטכנולוגיה, קליטת העליה וקיבוץ הגלויות והתבססותה כעובדה קיימת. כמעט בכל המדדים העולמיים של אושר ושימחת חיים, תוחלת החיים, התל"ג לנפש ולאחרונה גם כמקום שטוב לגדל בו ילדים ישראל נימצאת במקום טוב בצמרת העולמית. בכל אותם מדדים ה"מנצחים" הקבועים נמצאים הרבה מתחתינו ולאחרונה מעמדם נמצא בהתדרדרות מתמדת. הפערים הכלכליים, החברתיים והטכנולוגיים בין ישראל לכל העולם הערבי עשיר הנפט התרחבו בעשרות מונים לטובת ישראל מאז חלמו הערבים להשמידה באיבחת חרב צבאית מאז מלחמת השחרור ועד ששת הימים ב 1967.
בעוד ישראל עוברת, לא בלי קשיים, תהליך של קיבוץ והיתוך גלויות ומתפתחת בארץ תרבות יהודית פלורליסטית בצד דמוקרטיה תוססת העולם הערבי מתפורר מבפנים, האסלאם הפוליטי מקדיר את האופק , עוני והתפוררות חברתית הם מנת חלקם של המדינות חסרות הנפט, ודיכוי פוליטי הוא מנת חלקם של כמעט כל הערבים. תהליך ההתפוררות ועליית כוחו של האסלאם הפוליטי תוקף גם את החברה הפלשתינית. ערבים מכל המיזרח התיכון מהגרים בעיקר לאירופה וכך גם חלק גדול מהנוער הפלשתיני בגדה. האופק הפלשתיני אינו של רווחה כלכלית, התפתחות חברתית ופלורליזם תרבותי אלא בדיוק ההיפך. אל מה בדיוק יש להם לחגוג?.
הפלשתינים המנצחים משולים לנרקומנים שסם "הניצחון" עוזר להם לברוח מהמציאות, להרגיש ולו לרגע כחזקים ושולטים במצב אבל ברגע הפיקחון המציאות הרי תחזור ותכה בכל הכוח וצרכן הסמים יהפוך לסתם נרקומן משועבד לסמיו ומתקדם לשום מקום. חגיגות ה"ניצחון" הפלשתיניות לא צריכות להדאיג את ישראל יותר מחגיגות ה"ניצחון האלוהי" של החיזבאללה בלבנון ב 2006. השפעתן קצרת מועד והמציאות הישראלית לא ניחלשת אף במיקצת. אחרי חגיגות הניצחון והכרזות הרהב משטרת החמאס היא זו ששומרת על הגבול כדי, שלמרות הניצחון, לא יירו עלינו מעזה שנית - לפחות לא בזמן הקרוב, בדיוק כמו שהחיזבאללה בלבנון דואג לשמור על השקט בגבול עם ישראל ומנגנוני הביטחון הפלשתינים מפקחים על גובה הלהבות בגדה - לא בגללנו, אותנו הם הרי ניצחו מזמן, אלא בגללם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה