לקום עם פשפשים

אף אדם לא מסוגל לדעת את כל הנחוץ לו או המעניין אותו בכוחות עצמו. הוא זקוק למערכות שאוספות מידע, מגישות לו את המידע ומפרשנות לו את המציאות. זה נכון במיוחד בדמוקרטיות בהם לכל אזרח יש יכולת תיאורתית להשפיע על תהליכים כלכליים ומדיניים. לכן מאז תחילת המאה העשרים הפכה התקשורת לכלי מרכזי - ל"מעצמה בשביעית".

במבט לאחור קשה להגיד שהתקשורת באמת שיפרה והציגה מידע חשוב לאזרחים בצורה עיניינית. לתקשורת ככזו חלק ניכבד בהסתה, בסילוף האמת, בקידום סדר יום חד צדדי, אידיאולוגי או כלכלי, ובמילוי המרחב הציבורי בכמות כזו של רעשי רקע ומידע מסולף עד שהאזרח הלא מתמצא פשוט חוזר לנקודת המוצא - הוא לא באמת יודע מה קורה מעבר למעגל הקרוב שלו, הוא לא באמת מבין והוא לא באמת מסוגל לברור את העיקר מהטפל ואין לו ברירה אלא "להסתפק" במה שהחליטו בשבילו שהוא אמור לדעת. כל יועצי הבחירות, הדמגוגים, היחצ"נים וכל עורכי העיתונים ואמצעי התקשורת האחרים יודעים בדיוק איזה מידע לשווק, באיזה צורה, באיזה הקשרים ומתי כדי לייצר מצגי שווא המשרתים את עצמם ואת לקוחותיהם. לא צריך לגייס לשם כך את גיבלס, סטלין או לראות את העם בצפון קוריאה כדי לראות שסימום ההמונים במידע היה וקיים בכל מקום ובכל זמן (מה אנחנו באמת יודעים על הגרעין האיראני והתקיפה שאולי ואולי לא תבוא). במערב זה ניקרא "תקינות פוליטית" וזה נעשה בדרכים פחות גלויות אבל לא פחות מוצלחות.

בארצות מערביות גדולות עם שפע של אמצעי תקשורת יש מידה של נחמה שיש ספסרי מידע בכל מקום, בכל זווית ולעתים הם מקזזים אחד את השני. לא כולם בעד הממשלה או נגדה, לא כולם נישלטים מאותם גורמי הון או תומכים באותם אידיאולוגיות. לאחרונה החל האינטרנט לספק מידע רב ובלתי תלוי לכל דורש (מעניין כמה זה עוד ימשך) אבל המידע הזה, בדיוק כמו המידע הממוסד, הוא לא אמין, ספקולטיבי ולעתים קרובות שיקרי במזיד. בסוף אין כמו המוח שלנו כדי לסנן.

בארץ המצב חמור מבשאר העולם הדמוקרטי. התקשורת נישלטת על ידי 3 בעלי הון המכירים אחד את השני. יש להם אינטרס כלכלי זהה ואינטרס פוליטי דומה וכל ראשי הממשלות של ישראל סבלו מנחת זרועה ועוצמתה של הריכוזיות בתקשורת הישראלית. עו"ד ויסגלס, ראש הלישכה של אריק שרון, יחס את התרדמת של מעבידו לשעבר ברמות גדולה מדי של מדללי דם בגופו והתרגשות גדולה מדי מדיווחים מכפישים ולא נכונים בתקשורת הישראלית. יש לא מעטים הטוענים שאולמרט הודח למעשה בידי התקשורת שיצרה גל של חקירות נגדו שכמעט מכולם יצא זכאי (פרשת הולילנד התפוצצה לאחר שהתפטר והיא עדיין רחוקה מסיום). מאז פרשת היומון "ישראל היום" במימון שלדון אריסון מאוחדת התקשורת הישראלית בהכפשת נתניהו בכל אשר ילך ויפנה כאילו אין ולו דבר אחד טוב בו, אפילו לא אישתו שרה. בבית המשפט כאשר עד עולה על דוכן העדים הוא מחוייב להעיד אמת, את כל האמת ורק את האמת כי אמת חלקית שונה משקר - היא גרועה ממנו כי היא ניסמכת על עובדות, כמובן רק אלו שמשרתים את הטענה ולא אלו שאולי לא מתיישבים עם הסיפור. לכן אפשר לומר שהתקשורת הפכה בישראל לספקית שקר בסיטונות. לא שהעובדות לא בדוקות, בדרך כלל הן כן בדוקות, אלא שהם תמיד מסוננות, חלקיות ומגמתיות. יש מעט עיתונאים שמנסים באמת להבין מורכבויות ולא לקדם אג'נדה מסויימת דווקא.

לכן לא מפתיע שאחרי שעסקו בכל מרץ בהכפשת והשחרת ראשי משלה ממכהנים, לאחר שלא דילגו על אף היזדמנות להשחיר אותם והתעלמו במזיד מכל מה שיכול להחשב לטובתם הם החלו, בעיקבות המשבר במעריב, להשתמש באותם הכלים אחד נגד השני. זה מברך וקורא לחיסול העיתון מעריב (ובסילוק מתחרה פוטנציאלי בשוק מצטמם) וזה מאשים בצביעות וחוסר הגינות את העיתון המיתחרה וכולם עושים זאת בשם חופש התקשורת וזכות הציבור לדעת (את הלוקשים המסוננים שהם מאכילים אותנו). על זה נאמר שמי שישן עם כלבים שלא יתפלא כשהוא קם עקוץ פישפשים. אין בוויכוחים על ערוץ 10 ומעריב אפילו גרם אחד של "עיתונות חופשית" או "זכות הציבור לדעת" אלא רק מאבק ציני על הרבה כספים ועל השפעה מעצבת על דעת הקהל. משום מה ברור לי ששבועיים אחרי שיסגרו אותם לא נרגיש בחסרונם - יהיו אחרים שימלאו את הווקום ואולי בהצלחה יותר גדולה.