תכלית ראויה

פוליטיקה היא אומנות ההשפעה על התהליכים הציבוריים. כשפוליטיקאי ניכנס לשדה הפוליטיקה הוא מן הסתם, למעט במספר קטן מאד של חריגים, לא חף מאגו אישי. שיקולי כבוד, יוקרה, מעמד וכוח וודאי חזקים מאד אצלו. מצד שני יש לרובם המכריע גם סדר יום ציבורי אותו הם מנסים לקדם. כל פוליטיקאי נמצא תמיד בדילמה בין היכולת להשפיע על סדר היום ולו במעט, נגיד ב 10%, לבין לא להשפיע בכלל או להשפיע דרך טירפוד ושיבוש כל המהלכים האחרים. פוליטיקאי שמוותר על כל השפעה ובלבד שלא יצטרך להתפשר כלל על עקרונותיו הופך את עצמו מהר מאד ל"עציץ" במיסדרונות הכוח. השאלה לכן היא לא עקרונית האם צריך להתפשר על עקרונות, בדמוקרטיה אין מנוס מכך, אלא עד כמה, תמורת מה, מתי ומה יצא לי (הפוליטיקאי) ולנו (המפלגה) מהמהלך. הוויכוח הוא על המידה והתיזמון ולא על עצם הרעיון של פשרה אידיאולוגית או טקטית. אין פוליטיקה אחרת! לא ערכתי מחקר אבל כמעט כל פוליטיקאי חדש בכל מקום בעולם, כולל יאיר לפיד, מבטיח "פוליטיקה אחרת" , עד כה היא לא נימצאה באף מקום בעולם, ספק אם יאיר לפיד ימצא אותה אלא אם כן ילך לחפש במאדים (או בכל כוכב אחר ששם אין בני אדם). 

במבט שני, לאחר כמה ימים ולאחר שהפרשנים כילו את זעמם על זה שניגנבה מהם ההצגה, אפשר להסתכל בצורה יותר מפוכחת על הקואליציה המוזרה שקמה לנו. מצד שאול מופז וקדימה המהלך היה מהלך של חוסר ברירה בין התרסקות להשפעה מוגבלת במהות ובתוכן. אף אחד לא יכל לטעון שהברירה לא מובנת ושהוא היה נוהג ממש אחרת.

בנימין נתניהו ניכנס למצוקה פוליטית כאשר התברר לו, במרכז הליכוד של מוצאי שבת לפני שבוע, שמניות ההכרעה עברו לאגף הימני הקיצוני בליכוד וכי הליכוד עבר מה שמכונה בעולם המיסחרי "השתלטות עויינת" כאשר בעלי אינטרס קונים מניות הכרעה של חברה יריבה כדי לפרקה מבפנים או לפגוע בתיפקודה. גם הוא ניזקק למהלך פוליטי שיתן לו מרחב תימרון ואפשרות להתמודד עם המצב שאין לו יותר שליטה מלאה במרכז הליכוד.

יש פרשנים, כמו אמנון אברמוביץ בערוץ 2, שיודעים שתרגילים מסריחים בפוליטיקה היו מאז ומתמיד ולא רק אצלנו אבל הוא מצא יחוד בתרגיל המסריח האחרון שלהבדיל מתרגילים קודמים שהיו לתכלית "ראויה"התרגיל הנוכחי הוא רק לתכלית אישית. תכלית ראויה היא למשל "התרגיל המסריח" המקורי של שמעון פרס מ 1990 בו ניסה שמעון פרס להתכחש לממשלת הרוטציה עם יצחק שמיר, כביכול על רקע סירובו של יצחק שמיר לקבל את הצעות בייקר למו"מ עם ערביי הגדה. תכלית ראויה זה הסכם אוסלו ב ועריקתו של אלכס גולדפרב, ב 1995, מהדרך השלישית למיצובישי וכורסת סגן שר השיכון ללא סמכויות. תכלית ראויה, לפי אמנון אברמוביץ, זו ההתנתקות למרות שקדימה הוקמה לאחר ההתנתקות של קיץ 2005. ברור שמה שאמנון אברמוביץ מכנה "תכלית ראויה" היא שיפוט יחסי מאד סובייקטיבי. יש רבים בעם שיאמרו שזו תכלית אסונית ודוגמא לאיזה אסונות אופורטיוניזם פוליטי יכול להוביל. דומני שיש היום מעטים בעם שעדיין מאמינים שהסכם אוסלו היה מוצלח ויש רבים יותר שיטענו שהוא היה אסון וטעות אסטרטגית נוראית (אני עצמי תמכתי בהסכם בזמן אמת ב 1993). הנקודה השניה היא ש"תכלית ראויה" על פי אמנון אברמוביץ זה סדר יום של השמאל הפוליטי . אין כניראה לדעתו תכלית ראויה בקידום סדר יום לא שמאלי בארץ.

לטעמי הפוליטי קיום בחירות במועדן, יציבות פוליטית נוכח משבר כלכלי עולמי, מירכוז הליכוד ובנייתו ככוח פוליטי ליברלי, יהודי ומרכזי ודחיקת רגליהם של המקצינים ימינה שאצלם חזות הכל היא ארץ ישראל השלמה, היא "תכלית ראויה" כי הקצנה פוליטית תמיד מעמיקה את המחלוקות ומרחיבה את השסעים. אם בנוסף יתבצעו עוד כמה מהלכים לשילוב החרדים בחברה הישראלית העובדת ומתפרנסת ותימצא שיטת ממשל שתגביר את המשילות (אני סקפטי מאד) כי אז התכלית ראויה בריבוע. 

הנקודה האחרונה היא שהתרגיל המסריח לא עולה למדינה שום דבר. יש פרשנים שינפנפו במחיר החזקת המישרדים והשרים הנוספים והמיותרים. הם לא יזכירו כמה ניחסך מאיתנו במימון מערכת הבחירות המיותרת, בכלכלת הבחירות הבלתי נימנעת וכמה ניחסך מהיכולת הפוליטית לבצע מהלכי ריסון כלכליים ואולי לא פופולריים. במישור הבין לאומי וכלפי איראן האיום הישראלי הפך למוחשי יותר, כחרב מתהפכת על מנהלי המו"מ עם איראן. לכן אין במהלך, אפילו הוא מסריח, משום נזק לישראל לא בטווח הקצר ולא בטווח הארוך. 

דומני שהיחידים שמפסידים מהמהלך הם כל אותם פרשנים, כולם עם סדר יום משלהם, שלא הפסיקו לנבא, זה חצי שנה, על בחירות בלתי נימנעות עוד השנה ושהוצגו ככלי ריק. מה נעשה גם להם יש אגו והוא לא פחות מפותח מזה של פוליטיקאים. גם הם צריכים להתמודד עם מציאות שהציגה אותם נילעגים במערומיהם.