הכרעת האויב במהירות האפשרית היא אבן פינה כמעט בכל תורות לחימה. מצד שני, בתורת המלחמה, להבדיל, המלחמה היא המשך המדיניות - כלי בידי הפוליטיקאים. בשדה הקרב, ביחוד במדינת ישראל, צרכי הלחימה, הכרעת האויב, יכולים ומתנגשים עם מטרות המלחמה ונוצר בילבול של הדיטות.
ברור לגמרי שבמבצע 'צוק איתן' בקיץ 2014 היא אחד הדוגמאות לסתירה מובנת בין מטרות המלחמה לתורת הלחימה. מדינת ישראל קיבלה, לדעתי בצדק רב, החלטה אסטרטגית לא להפיל את שילטון החמאס בעזה. החמאס אמנם מחוייב לחיסול ישראל אבל מצד שני אין גורם אחר שיכול, כרגע, למשול בעזה ולהוות כתובת חוץ ממדינת ישראל עצמה. מחיר השליטה של המדינה על תושבי עזה בכסף, בלגיטימציה בינ"ל, בחיי אדם לנו בישראל ובחיכוך המתעצם עם המדינות הערביות, שכרגע עסוקות בבעיות אחרות, הוא עצום, הייתי אומר עד כדי אסון אסטרטגי למדינת ישראל. אנחנו טועים לחשוב שהבעיה בעזה היא החמאס - הבעיה היא כמעט שני מיליון בני אדם שחונכו לישנוא אותנו, שטופים בגל של קינאה מוסלמית ושמוכנים להרוג ולהרג כשאהידים בשביל האל (בסביל אללה) - אני מעז ליטעון שהחמאס בעזה הוא האפשרות היותר שפויה מול החלופות הזמינות.
מכאן ניגזר שמטרות המלחמה בעזה לא יכללו את הכרעתו המלאה של האויב וגם לא יכרסמו מדי הרבה בכושר המשילות שלו בעזה עצמה בהעדר אלטרנטיבה. עוד ניגזר מכך שנפתחה הדלת לכל מיני "מומחים" להלין על פקודות לא ברורות, על ריסון הפעילות הצבאית ועל הגדרות מלחמה מעורפלות.
אוסיף - אני עצמי מתחתי ביקורת בזמן אמת לא על ההחלטה העקרונית להשאיר את החמאס בשילטון בעזה אלא על הישענות יתר על כוח אווירי, על היסוס בכניסה למילחמה קרקעית ובכלל על התמשכות המיבצע הרבה מעבר לצרכים המיבצעיים הסבירים. אני לא שותף לביקורת שצה"ל ומדינת ישראל "הזניחו" את איום המינהרות ובטח לא לביקורת שהיה צריך לצאת לפעולות מנע מקדימות כדי לסכל את האיום מראש. לא רק שאיום המינהרות כבר "כיכב" בתיקשורת לפני "צוק איתן", למעשה מאז חטיפת גילעד שליט ביוני 2006 מגבול הרצועה. אלא שצה"ל הכין ואימן מראש יחידות מיוחדות, במיסגרת חיל ההנדסה, ללחימה וטיפול באותן מינהרות. צה"ל גפ עסק בפיתוחים מיוחדים לצורך הטיפול במינהרות, למשל חומר נפץ נוזלי מיוחד. זה כמובן לא אומר שהכינו מספיק יחידות, שהשקיעו מספיק משאבים, שהבינו את הבעיה מספיק לעומק אבל זה כן אומר שצה"ל לא "הזניח" ו/או התעלם מהמינהרות וכולנו הכי חכמים לאחר מעשה.
היום כעבור שנתיים בקירוב, אני בהחלט מרוצה מהתוצאה האסטרטגית שעזה נימשלת ביעילות יחסית (נניח ביחס לרשות, למצרים בסיני, ללבנון וכמעט לכל המזה"ת הערבי), שהחמאס עצמו, בלי לזנוח את רעיון השמדת ישראל, נירתע מסבב לחימה נוסף ושגבול הרצועה הוא שקט יחסית. נכון המילה שקט יחסי מקוממת אבל היא נכונה לכל הארץ כל הזמן כל עוד אנחנו במזה"ת. זה נכון לגבול הצפון ולגולן, זה נכון למרחב ירושלים ולאזור אילת וזה נכון כל עוד מדינת ישראל תהיה תקועה בין חמאס לחיזבאללה ולא בין לוכסמבורג לשוויצריה.
על הפרק, כתוצאה ממבצע 'צוק איתן', פתיחת סוג של 'אופק כלכלי' שיאפשר לעזה להתפתח ולנשום בכוחות עצמה אבל גם יעצים את הסיכונים וההתלבטות בעזה ולמי שמושל בה מפני סבב לחימה נוסף. עוד מימי שמשון אנחנו יודעים ששערי עזה כבדים מנשוא, עוד מאז לא מצאנו דרך לפרוק את העול ועד היום לא נימצא שופט, נביא, מלך, מושל, אלוף, מדינאי, פוליטיקאי או סתם חכם שיודע איך גם אוכלים את העוגה וגם משאירים אותה שלמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה