נניח ששני אויבים שמטרתם האסטרטגית היא השמדת מדינת ישראל מתקוטטים ביניהם. האחד שולט בשטח, עדיין, השני הולך ומתחזק: האחד מייצג את האתמול והשני משתדל לייצג את המחר: לאחד יש אחריות לאזרחים ולשני רק אחריות לאלוהים:, האחד מנסה לשמור את מה שבידיו השני מבקש להחריב הכל ולבנות עולם חדש - עוד נניח ששניהם היו מאד שמחים אם גורם צבאי חזק היה מתערב במאבק נגד אויביהם העכשוויים. המאבק בין אויביה האסטרטגיים של ישראל לא קרוב לסיום, הוא ימשך לפחות עוד עשור ואולי כמה עשורים ובסופו אין לדעת כיצג יראה המזרח התיכון החרב. מה הייתם עושים או במי הייתם תומכים כששניהם שונאים את ישראל באותה המידה נוכח פרובוקציות מתגברות לסבך אותנו בסיכסוך שאיננו מסוגלים לעצב נגד הצד השני. אין כתובת מדינית סמכותית שאפילו הייתה רוצה אינה מסוגלת לאכוף את ריבונותה באופן מלא על השטח שבו היא מתיימרת לשלוט. סוריה לא מסוגלת למנוע ירי טועה או מכוון לשיטחנו, החיזבאללה לא מסוגל למנוע לחלוטין ירי של אירגונים, בדרך כלל פלשתינים, סוררים שממוקמים במחנות הפליטים לשעבר, על ישראל. החמאס לא מסוגל לדכא לחלוטין ירי של הארגונים הסוררים לישראל וכך גם הצבא המצרי בסיני . אין לישראל כתובת מדינית אמינה לחלוטין - יש כתובות עם סמכות ואמינות חלקית. בסופו של יום גם מוטלת חובה על ממשלת ישראל לעשות ככל יכולתה למנוע ירי לשיטחנו.
לישראל צריכים להיות במצב הזה כמה עקרונות.
א. ישראל לא צריכה להתערב, ככל הניתן, במאבק האיתנים בין אוייביה. שימשיכו להרוג אחד את השני. בטווח האסטרטגי הארוך שני הצדדים האויבים דנים עצמם לכיליון, לחורבן ולתשישות.
ב. לישראל יש עיניין שהססטוס קוו ישאר ושהכוחות שמייצגים אותו - החמאס בעזה, החיזבאללה בלבנון, צבא מצרים בסיני, הרשות הפלשתינית בגדה וכמובן ממלכת ירדן יחזיקו מעמד כי הם עסוקים באיום השני ולא בנו, מקיזים את דמו ואת דמם ומייצגים סטטוס קוו מוסכם שנוח להם לחיות איתו יותר מלהפר אותו.
ג. לישראל יש אולי יכולת תגובה טקטית על ירי כזה או אחר על שיטחנו אבל, יש לומר זאת בגילוי מלא לכל אזרחי ישראל, לזליגת המלחמה הדתית שסביבנו לשטח ישראל, בין בטעות ובין במכוון, על מנת לגרור אותנו למאבק, אין לישראל תשובה אסטרטגית אמיתית.
ד. בהעדר ריבונות וסמכות מלאה לאלה שמסביבנו, בין אם מדובר במדינה ממש כמו מצרים, במדינת חסות כמו הרשות הפלשתינית או באירגונים ריבוניים כמו החיזבאללה והחמאס אין לישראל ברירה אלא להשלים עם ריבונות חלקית, להשתדל בדרכה היא להגביר את סמכותם הריבונית של שכנינו השורדים עדיין ולהשאיר להם את מרחב התימרון הנידרש להלחם באויביהם.
מכאן למסקנות - ישראל חייבת להבליג על ירי סורר לשיטחה כל עוד היא משוכנעת שאיוביה המימסדיים, חסידי הסטטוס קוו, אכן עושים ככל יכולתם למנוע אותו והוא ניחשב בעינהם כאים על עצמם. להגיב רק סימלית ונקודתית ולהעמיק את ההגנה .
ישראל חייבת להגדיר קווים אדומים תמורת הסלחנות שלה לירי סורר. בעזה זה עצירת השיקום של מנהרות התקפיות לשיטחנו, בלבנון זה חסימת ההצטיידות של החיזבאללה בנשק "שובר שיוויון" שאינו משרת את החיזבאללה נגד דאע"ש אבל כן מיועד נגדנו. במיקרה של עזה ישראל צריכה להבהיר לאירגונים הסוררים שהיא לא מתכוונת להתערב במאבק הגדול נגד החמאס אבל בהחלט תחדש את החיסולים הממוקדים נגד אלו שפועלים נגד ישראל ומנסים לסבך אותה. אני מניח שלצעד כזה תהיה הסכמה מצד החמאס.
על האופוזיציה להשתתף בהסברה שלמצב לאורך גבולותינו, המשתנה ממש מדי יום, אין לישראל תשובה אסטרטגית. להשתתף בהרגעת האוכלוסיה וכמו שתושבי קריית שמונה חיו 35 שנה ולמעשה ממשיכים עד היום לחיות בצל הרקטות מלבנון, כמו שירושלים תמשיך לחיות עם "הפיגועים העממיים" כך עוטף עזה ימשיך עם "צבע אדום" - צריך להסתכל למציאות בעיניים ולהיות מרוצים שבאויב הכי מטורף במזרח התיכון לא אנחנו נילחמים אלא חיזבאללה, חמאס, הצבא המצרי ומנגנוני הביטחון הפלשתינים - שנאמר 'מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים' וגם אם היא לא מושלמת עדיף במונים שהם ילחמו גם במקומנו על שאנחנו נילחם במקומם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה