שלשה מעגלים

לג'מאל עבדול נאצר נשיא מצרים, מת ב 09/1970,  הייתה תאוריית שלשת המעגלים - הערבי, המוסלמי והאפריקאי . לדעתו כל שלושת המעגלים טעונים באנרגיות מתפרצות, יש להם פוטנציאל עתידי ענק ומצרים היא הגשר בין שלושתן והיה לה תפקיד מרכזי בשילובן כדי ליצור סינרגטיות חדשה שתעצב את העתיד ותדחק הצידה את המערב המתנשא והמנצל. היה לתאוריה בסיס מה במציאות אבל רחוק מלהספיק.

היום נמצאת ישראל במצב הפוך - במרכזם של שלשה מעגלים מתפוררים שיעצבו את המציאות העתידית בדרך השלילה - עוני, אנרכיה, אסון הומניטרי, התפוררות חברתית וחזרה לרובד השיבטי והחמולתי - חזרה חברתית לימי הביניים. המעגל הראשון הוא המעגל הערבי שחלק ממדינותיו כבר התפוררו לרכיבהן העדתיים והשיבטיים.  גם מדינות הנפט העשירות יודעות שזמנן תם. מחירי הנפט התדרדרו ומתחרים אחרים יעילים משתלטים על השוק שהיה נחלתם הבלעדית - בראשן ארה"ב שהיום היא מפיקת הגז והנפט הגדולה בעולם. בעיות הביטחון שלהן מרקיעות שחקים והן מאויימות בעצם קיומן על ידי כוחות לא מדינתיים אלא חברתיים (שיעים, עובדים זרים, דאע"ש וכדומה). כל העולם הערבי שוקע במלחמת דת עצומה שסופה לא ניראה באופק - מה שכן ניראה באופק זה נטיה עולמית להתייאש מהאזור ולהפסיק לנסות להנדס אותו. המוחות והמשקיעים יברחו ולמזה"ת הערבי צפוי חורף כלכלי באין מושיע.

המעגל המתפורר השני הוא המעגל האפריקאי - לאחר תקופה אופטימית קצרה החל האסלאם לכרסם ולהרוס את מעט היציבות והפיתוח במדינות תת הסהרה - כולן נמצאות בסוג של מלחמת אזרחים עם חבורות מוסלמיות. התפוררות לוב הזרימה לתת הסהרה כמויות עצומות של נשק ממחסני צבא לוב שהתפוגג.  מיליוני פליטים אפריקאים מצטרפים לפליטי העולם הערבי והמוסלמי בזרם עולה על גדותיו לאחד ממסעות הנדודים הגדולים בהיסטוריה, למעשה הגדול מכולם לחוף המיבטחים האחרון שעוד בהישג ידם - אירופה. היבשת שפעם ניצלה אותם, החריבה את מארגם החברתי והמדיני היא זו שכעת משלמת את המחיר בסוג של 'צדק היסטורי'. .

המעגל השלישי הוא אירופה עצמה. זו הכורעת תחת בעיותיה. משבר כלכלי ענקי בדרומה שכרגע ממוקד ביוון אבל מתפשט במהירות לאיטליה וספרד, מלחמה באוקראינה שמעוררת חרדות עמוקות ומאיצה את הדעיכה של חלק ממדינות מזרח אירופה, בעיקר המדינות הבלטיות ומולדבה. ילודה שלילית חריפה שאין בה להבטיח המשכיות ומייצרת תהליך של חילופי אוכלוסין, שהם גם חילופי תרבויות,  בין אירופה למזרח התיכון ואפריקה. כלכלת אירופה נמצאת בקיפאון, האוכלוסיה מצליחה לשמור על ממדיה רק בגלל הגירה עצומה אבל קשה לראות כיצד אירופה תחזיק מעמד עוד 40 שנה כשהמוחות בורחים, הבסיס היצרני מצטמצם והלחץ על תשלומי הרווחה רק גדל. גם על אוניית הפליטים היהודיים סנט לואיס רקדו ב 1939 כאילו אין מחר - למעשה המחר היה ברור כשמש אבל ההווה היה נוח ממנו.

בכל המרחב מצ'אד, ניגריה וקמרון בדרום עד גרמניה בצפון - מלוב במזרח עד טהראן במערב - בליבם של שלשה מעגלים מתפוררים שלא מסוגלים אפילו לקוות  שלילדהם יהיה טוב כפחות כמותם יש רק מדינה אחת שעתידה לפניה - שכלכלתה משגכשגת, חברתה יציבה ובטוחה ושמתקיים בה פרדוקס יחיד במינו בעולם - גם עליה ברמת החיים וגם עליה בילודה - עדות לתחושות האופטימיות ולחחושה של שותפות גורל - ישראל. .

לאחרונה פורסם מחקר שבוצע על ידי מכון מחקר של האו"מ שבתקשות כונה כ"מחקר האושר העולמי" . למעשה  המחקר לא בדק תחושות של שמחה או אושר אלא רק את איכות השרותים שהממשל נותן אל מול שביעות הרצון של האוכלוסיות מאותן שרותים. ישראל נמצאת במדד שכולו טכני, אובייקטיבי ומדיד ושלא מתעסק עם תחושות סובייקטיביות כמו 'אושר' למשל, במקום ה 11 מתוך 158 כשמעליה הסקנדינביות, שוויצריה (מס 1) ודוברות האנגלית שמעבר לים - קנדה, אוסטרליה וניו זילנד. הרבה לפני שאר מדינות אירופה הדועכות  גרמניה למשל, זו עם ברלין החביבה, עם המילקי הזול רק במקום ה 26. אנחנו, ישראל, בעשירות העליון וגרמניה, כמו רוב אירופה, בעשירות השני או השלישי. המדד עסק ברמת חיים, רווחה,  בניצול יעיל של התקציב, בשחיתות, באפליה מיבנית, שלטון החוק, הפרדת רשויות, איכות מערכתת החינוך, חופש הדיבור וההבעה, כולל התקשורת ושאר מדדים.

יש רק הבדל אחד גדול - כל המדינות שמעלינו במדד לא מאויימות בשום צורה מבחוץ, בטח לא על עצם קיומן, אף אחת מהן לא נמצאת בסיכסוך משמעותי עם שכנותיה וכמובן אף אחת מהן לא נמצאת במרכזו של עולם מתפרק שדוהר במהירות חזרה לימי הביניים וכולן, למרות שהן כביכול יותר "מאושרות" מישראל לא משקיעות בהון האנושי של העתיד - ילדים. אז מבחינתי, בהינתן הנסיבות (הרי אי אפשר באמת להשוות את שבדיה לישראל ) ישראל היא בהחלט במקום הראשון. לגבי הפסימיסטים - תמיד יהיו כאלה לא משנה מה !.