בעיקבות הודעתה אתמול של הילארי קלינטון שתרוץ לנשיאות בארה"ב בשנה הבאה, 2016, אפשר לומר, בראיה ישראלית צרה, שלעידן ברק אובאמה כניראה לא יהיה המשך - לפחות לא המשך רדיקלי.
אישית אני לא חושב שהיא תבחר לנשיאות כי היטען השלילי כלפי ברק אובאמה, נשיא דמוקרטי, הוא עצום ומשליך על כל המועמדים והעמדות הדמוקרטיות. שנית היא מדי הרבה זמן בפוליטיקה, באור הזרקורים, כך שמלאכתם של עיתונאים ויריבים להטיל בה רפש תהיה קלה - הפמיניסטיות, רובן דמוקרטיות, יזכרו לה את עמדתה המתעלמת בפרשת מוניקה לווינסקי, אחרים יזכרו את התקלות והתפקוד הלקוי בפרשת בנגזי ב 09/2012, בה נהרג שגריר ארה"ב בלוב כריס סטיבנס ועוד, ועוד ועוד. הרי רק מי שעושה נושא על גבו גיבנת של טעויות (חוץ מהעיתונאים שיודעים מה היה צריך לעשות אבל, ממש חבל, קצת באיחור - אחרי מעשה ולא לפניו ). ברק אובאמה הגיח מהאלמונית, כביכול חף מטעויות.
התקשורת הישראלית הרבתה אתמול והיום לנתח את עמדתה כלפי ישראל - את הצדדים החיוביים והשליליים. הבעיה שכל העמדות הידועות שלה הן מלפני המבול - קרי "האסון הערבי" שמבעיר ומשנה סידרי עולם בכל העולם בכלל ובמיזרח התיכון בפרט. לא קראתי אף ניתוח בתקשורת הישראלית שמתייחס לשאלה האם היא מבינה שהמזה"ת השתנה ומגדיר את עצמו מחדש כשהסוגיה הפלשתינית, פעם הלב הפועם של המדיניות האזורית, כבר מזמן הפך לשוליים זניחים במרחב שעוסק בבעיות קיומיות ממש. השאלה אינה מיותרת שכן גם באירופה וגם בארה"ב עדיין יש לסוגיה הפלשתיני עוצמה רבה כאילו היא מגדירה סידרי בראשית. הרי ג'ון קרי עצמו בראיון לאילנה דיין אך לפני כשנה הסביר אתת הלהיטות שלו לקדם את "תהליך השלום" הניצחי בכך שהסדר בין ישראל לפלשתינים ישפר את הביטחון והשגשוג באזור כולו.
הגם שבארה"ב מתרבים הקולות שמגלים הבנה לטענה ש"כעת" בלתי אפשרי להגיע לשלום יציב עדיין הרוב דורשים שהעקרונות לאותו שלום ישמרו לעתיד, כשיהיה אפשרי. צרפת אפילו מובילה קו של קביעת מיסגרת מחייבת לפתרון בינינו לפלשתינים, על בסיס גבולות 67 שייושם בעתיד. אלא שאף אחד לא מסוגל היום להגדיר את המציאות המזרח תיכונית בעתיד הקרוב או הרחוק ואת הסוגיה הפלשתינית באותו "עתיד" ווירטואלי. זה שהילארי קלינטון חשבה פעם כך או כך על ערפאת, על ביבי, על עקרונות ההסדר ועל מעמדה של ישראל אינו אומר היום דבר. אם היא עדיין באותן עמדות היא מנותקת מהשינויים העולמיים ממזרח אוקראיה, דרך מזרח אסיה ועד המזה"ת ווהתמוטטות קרטל הנפט הערבי. נשיא העתיד שיכנס לתפקידו ב 21/01/2017 יתמודד עם עולם שאינו דומה אפילו בקירוב לעולם שקיבל את פניו של ברק אובאמה. הוא/היא צריך להבין את השינויים שחלו - התדרדרות של אירופה, השיתוק באו"מ, עליית סין, מהפכת המידע העולמית שמחליפה את משק הנפט, הגדרה מחדש של האסלאם בעולם בכלל והמזה"ת בפרט, עליית מעצמות אזוריות חדשות (אינדונסיה וברזיל) ודעיכת הישנות רוסיה, צרפת ובריטניה. מה היא אמרה בעבר על העולם שלפני המבול כבר לא חשוב - לא מצאתי אמרה שלה על העתיד ושם המפתח.
עילה להטפשה.
באחרונה מתחולל קמפיין "תחבורה ציבורית בשבת" שהוא גם קמפיין אישי נגדשר התחבורה ישראל כץ. באופן אישי אני מקדש את ה"סטטוס קוו" ואני גם מעריך, בלי שיש לי מספרים, שאמנם יש רבים מאד ללא רכב להגיע לים בשבת אבל חלק גדול מהם חרדים שממילא לא יסעו בשבת. אין שום נתון ידוע לי כמה גם "רוצים" להגיע לים בשבת וגם "לא יכולים" בגלל שאין תחבורה ציבורית נאותה. הבעיה של נסיעה בשבת אינה רק טכנית - נסיעה לים - אלא עוסקת במימד הרחב יותר שלה בשאלה מה זה "מדינה יהודית דמוקרטית". לא במיקרה מחזיק הסטטוס קוו מעמד מקום המדינה עם או בלי ישראל כץ. למרות זאת יש מקום לדון במנושא ולחפש "פתרון" אם יש באמת בעיה (בספק גדול).
הבעיה היא שאין זמן מתאים לדון בנושא כזה כבזמן בחירות. הרי היו כאן בחירות רק לפני חודש. אם הייתה מפלגה שבמצעה "נסיעה ציבורית בשבת" המעט שאפשר להגיד שהיא לא ניפנפה ברעיון ולא עשתה ממנו קמפיין. אולי כי כל מפלגה הבינה שאם יהיה לה חלק בשילטון גם היא תשמור על הסטטוס קוו. במקום דיון ציבורי רציני שמתחיל ב"מדינה יהודית דמוקרטית" , גבולותיה כיהודית, משמעותה למיעוטים הלא יהודיים כדמוקרטית, העסיקו אותנו עד טימטום חושים במני נפתלי ושרה נתניהו. אפילו מי שחושב שביבי סתם מבהיל אותנו עם הגרעין האיראני (אני קרוב לעמדה הזו ) צריך להודות שהסוגיה של נסיעה בתחבורה ציבורית בשבת חשובה יותר מהשאלה מי מימן את הנרות הריחניים של שרה נתניהו בסופר. אין מצוקה בישראל שלא הועצמה למרכז הכותרות והספינים ערב הבחירות. דווקא מצוקת התחבורה הציבורית בשבת אפילו לא הוזכרה בשוליים - מסקנה שלי זו לא ממש מצוקה אלא עילה להטפשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה