בסופו של יום מבצע 'צוק איתן' היה ניצחון: החמאס לא זכה להיענות לאף דרישה שלו, הוא נאלץ לבקש הפסקת אש, הארגון נאלץ לכוף את עצמו בתחומים מסויימים לרשות, בעיקר בתחום הכספים. המצור עליו מצד מצרים וישראל מטיל פיקוח קשה על השיקום ומונע כמעט לחלוטין אפשרות להצטייד מחדש ויש לו בעיה של לגיטימיות ומשילות מול הציבור שלו. במישור האסטרטגי הציר התומך קטאר-תורכיה נחל מפלה, דאע"ש לכד את תשומת הלב העולמית והחמאס מבודד לנפשו בקרב המדינות הסוניות המתונות - 'ציר היציבות'.
לזכותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו שהוא דבק בשיטתו למרות הביקורת עליו מכל כיוון אפשרי ולבסוף הגשים את מטרתו כמעט במלואה, כולל השארת שלטון החומאס על כנו - עמדה שאני תומך בה באופן ניחרץ. זה אולי המבחן העליון למנהיג ולהנהגה פוליטית בכלל.
מצד שני יש פער דימיוני בין היכולות של מדינת ישראל לחמאס בכל תחום אפשרי חוץ מתחום היצירתיות. הניצחון הושג בדרך הקשה ביותר האפשרית וניהול המיבצע חשף כשלים קשים בתחום תפיסת המערכה מצד ישראל. כשלים שההישג החד משמעי מטשטש.
ניפנה לחמאס. הוא תכנן להעביר את המערכה לשיטחנו בשני אמצעים עיקריים. הראשון - ירי לעומק ישראל והטרדת העורף הישראלי. בנוסף ניסה החמאס לפגוע במיתקנים אסטרטגיים ובאחד המיקרים, בסיועו של מזכיר המדינה ג'ון קרי, הצליח הארגון להלחיץ את ההנהגה המדינית ולסגור את הנתב"ג לכמה ימים. האמצעי השני היה מינהרות התקיפה שדרכם התכוון להחדיר מאות לוחמים לישראל, מקצתם ממונעים על אופנועים וחלקם התאמנו בהשתלטות על רכבים ישראלים כדי לזרוע מהומת אלוהים בעורף הישראלי מבאר שבע ועד הקריה בתל אביב (אולי באופן סימלי גם דימונה). בצד המאמץ העיקרי היו גם מאמצים מישניים כמו קומנדו ימי, טיסני נפץ ואולי מצנחי רחיפה. בצד ההגנתי חפר את עצמו החמאס אל תוך תת קרקע, הטמיע את עצמו באוכלוסיה אזרחית ויצר קירבה מכוונת למיתקנים הומניטריים או בינ"ל. בנוסף פיתח החמאס תו"ל חטיפה מיוחד, שיושם בהצלחה חלקית שלש פעמים במערכה, פעם ליד נחל עוז בתחומי ישראל, כדי לייצר תמונת ניצחון ולסחוט ריגשית וחומרית את החברה הישראלית.
כדי ליישם את האסטרטגיה שלו להעביר את המלחמה לשטחנו ולערער את העורף בנה החמאס תשתית חומרית והשקיע משאבי עתק במינהרות תקיפה איכותיות ובכלל בתשתית התת קרקעית. הוא השקיע תו"ל תקיפה ומשאבים לשימוש ותיזמון ירי הרקטות ממתקנים תת קרקעיים על ישראל שחלקן בוצע בשלט רחוק על פי הנחיות ממוחשבות מראש. לכל המשימות הוכנה בהשקעה אדירה תשתית טכנית בשטח ואומנו יחידות יעודיות למשימתן. אין ספק החמאס התכונן בתיחכום למלחמה. הוא ניתח את נקודות החולשה והחוזק של הצדדים ולכן הצליח להחזיק מעמד 50 יום ולטרטר בהצלחה משתנה את רוב אוכלוסיית ישראל לזמן ארוך מדי, הרבה מהמצופה.
לעומתו צה"ל שגה בהבנת האיום והבנת המערכה שניתפסה בישראל כסוגיה של מי מסוגל להנחית מכות כואבות יותר. עוד לפני המערכה קיצצה ישראל בהשקעות הביטחון מול עזה, משתמע העריכה הערכת חסר את האיום. ישראל הסכימה להפסקת אש חפוזה ביום השמיני כשהמאזן האסטרטגי לא השתנה רק נפח הנזקים לצדדים המעורבים. כשצה"ל ניכנס לרצועה לעקור את איום המינהרות שר הביטחון דיבר על יומיים שלושה - זה לקח שלש שבועות כשצה"ל מפתח את התו"ל לטיפול במינהרות תוך כדי המבצע ללמדנו שטעינו בהבנת הניקרא וביום השלושים ושלושה, לאחר עוד הפסקת אש, קרא הרמטכ"ל לתושבי עוטף עזה לחזור ואלוף פיקוד דרום סמי תורג'מן סיכם את המיבצע במסיבת עיתונאים. לאחר שהתושבים חזרו חודשה האש, ניפגעו אזרחים והתברר שהטעות לגבי החמאס היא עמוקה ובסיסית ביותר. יתכן שהיינו עדיין היום בהתשה לולא צה"ל עבר להרס שיטתי של רבי הקומות בעזה. אפשר לסכם את פעילות צה"ל הגדול מול הננס החמאסי כמסורבלת, מגששת באפלה ושבסופו של יום עוברת לשיטה של מה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח - אנחנו יכולים להרשות לעצמנו וזה עדיין לא אומר שמותר לנו להרשות לעצמנו.
מה צה"ל לא הכין למערכה - ראשית תו"ל מקיף של לחימה יעודית מול עזה שנועד להכריע את החמאס צבאית מהר ככל האפשר בלי למוטט אותו מדינית. הרי חובתו העליונה של כל צבא וכל מערכת ביטחון למזער את הנזק לאוכלוסיה עליה הוא מגן. בתו"ל למשל לקיחת שבויים רבים, השתלטות על מרכזי וארכיוני מודיעין, ולו לזמן קצר, ושיבוש מרכזי הפיקוד והשליטה (בוצע רק בשליש האחרון של המלחמה). חשיבה צבאית כזו שאינה מוגבלת רק לעוצמת הנזק המתמשך שאנחנו יכולים לחולל לחמאס ולא מגבילה את עצמה רק לשתי אפשרויות - או מיטוט שילטון החמאס האזרחי או מלחמת התשה על גב אוכלוסיית ישראל (זה שהיא עמדה בו בכבוד לא רלבנטי בעיני לסוגיה). אגב שבויים וחומר מודיעיני הם נכסים לשימוש גם לאחר תום המיבצע.
לצורך ישום התו"ל היה צריך, כתמונת ראי לחמאס, לפתח תשתית יחודית בשטח. יכולות קומנדו יעודיות, יכולות מסוערבות בתוך עזה, שימוש, ממש כמעשה החמאס, במינהרות חודרות לשטחו כדי להחדיר את היחידות המיוחדות לא רק מהים, מהאוויר ומהקרע אלא גם מתוך תת הקרקע. אם החמאס חפר בעמל ויגע 40 מינהרות תקיפה לישראל ברור שגם אנחנו יכלנו מבעוד מועד לבנות תו"ל יעודי מבוסס על תקיפה ממינהרות בתוך עזה עצמה.
הכתב הצבאי עמיר רפורט מערוץ 1 דיווח באתר NRG ב 29/08/2014 שצה"ל ביטל פעולות קומנדו מורכבות מידי בעזה בשל יחסי עלות תועלת - סיכון רב להסתבכות מול משימה לא מספיק חשובה. אינני יודע כיצד חישבו את התועלת. החמאס למשל לא הצליח ממש לחטוף חיילים חיים של צה"ל אבל עצם קיום המיתאר הכניס את צה"ל לחרדות מיגננתיות, לאופן פעולה 'הדוק' ומסורבל ולהשקעת משאבים אדירה שאנחנו יכולים להרשות לעצמו - אבל גם פעולת קומנדו כושלת ומסתבכת עם הרוגים בצידנו משנה באופן מהותי את תחושת הביטחון וההתנהגות בצד השני - במיקרה הזה החמאס.
בשל פער הכוח העצום שבינינו לחמאס והשינויים המדיניים בעולם בכלל ובמזה"ת בפרט יכולנו להרשות לעצמנו, על גב שיגרת החיים האזרחית אצלנו, לנקוט בדרך פעולה כוחנית, איטית, הרסנית ושלבסוף גם משיגה את התוצאה. אבל הדפוסים המחשבתיים, העדר התעוזה, היצירתיות העלובה והשימוש בזמן, שבדרך כלל משחק לרעתנו, הם לא מקור לגאווה אלא לדאגה. החמאס אינו האתגר הקשה ביותר שלפנינו והסכנות רבות ומגוונות ומשתרעות בכל המרחב מאיראן עד לוב - אז ניצחנו את הננס החמאסי אחרי 50 יום אבל יש עדיין סיבה לדאגה כי צה"ל והחשיבה הביטחונית לוקים בהיזדקנות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה