יש מדינות בעולם שאצלם התפקיד העיקרי של הצבא הוא להלחם באזרחי מדינתם. כך המצב ברוב העולם הערבי, למעשה ברוב העולם. במדינות דמוקרטיות תפקיד הצבא להגן על אזרחי המדינה ושיגרת יומם ולאפשר חופש פעולה לדרג המדיני. אסביר בצורה בוטה שצריך לסכן את חיילי צה"ל, כשיש איום, כדי שהילדים ילכו לגן בשיגרה, לעבודה, ישבו בבתי קפה או יבלו בפארק מים וזאת כמה שיותר מהר - אדגיש מהר!. השאלה כמה מטרות הושמדו, מה משקל הפצצות וכמה הרוגים יש לאויב אינה רלבנטית למטרותיו של צבא דמוקרטי - הרלבנטיות היא רק כמה ניפגעה השיגרה האזרחית, למשך כמה זמן וכמה ניפגעה תחושת הביטחון והיציבות של האזרחים (במיקרה של "צוק איתן" -תחושת הביטחון של תושבי עוטף עזה).
מאז מבצע 'דין וחשבון' שמונה ימים בשלהי יולי 1993, כשיצחק רבין היה ראש הממשלה ואהוד ברק רמטכ"ל, דרך 'ענבי זעם' ב 1996, 'מלחמת לבנון השניה' ב 2006, 'עופרת יצוקה' ב 2008, 'עמוד ענן' ב 2012 והמבצע הנוכחי 'צוק איתן' - כל המבצעים שמניתי פעלו נגד איום הרקטות לעורף הישראלי ולכולן היה הרבה מהמשותף - חיל האוויר תחילה!
קל להפעיל את חיל האוויר, הוא ניתן להפעלה מייידית, מבצעיו מושתתים על מודיעין מקדים שנחקר והופלל מראש, הסיכון שבהפעלתו מועט והנזק שהוא גורם עצום. הבעיה היא שמעולם לא הצליחו לדכא ירי ארטילרי ורקטי מהאוויר והפעלת חיל האוויר מתמשכת זמן רב. במשך הזמן שחיל האויר פועל ניפגעת האוכלוסיה האזרחית שלנו באופנים שונים, גם אם מספר הניפגעים בגופם אפסי, ואוזל האשראי המדיני להמשך המבצע. ככל שהכתישה האווירית נמשכת גם האסון ההומניטרי אצל האויב גדל והסיכוי לאירוע משנה משחק מתעצם (כפר קנא בלבנון ב 1996 כדוגמא). העיקר - את שתי המטרות האזרחיות המרכזיות: השבת שיגרת החיים במהירות האפשרית למסלולם וחיסול או אפילו דיכוי משמעותי של האיום הרקטי חיל האויר לא יכול להשיג. בסוף המבצעים (צוק איתן עוד לא הסתיים) מסתיימים, גם אם נגררנו בעל קרחנו למבצע קרקעי, בסוג של תיקו וההישג נמדד בנקודות בלבד. אעז לומר שבדרך כלל לרעתנו.
'דין וחשבון' הסתיים בהפיכת חיזבאללה לריבון לגיטימי בגבול הלבנון במקום הממשלה הלבנונית החוקית, 'ענבי זעם' ב 1996 בהבנות שמכשירות ונותנות לגיטמציה למלחמת החיזבאללה בצה"ל ברצועת הביטחון ואפילו נותנות סוג של הצדקה לפגיעה באזרחים ישראלים אם היא באה כתגובה לפגיעה באזרחים לבנונים. 'מלחמת לבנון 2' הסתיימה בהחלטה 1701 של מועצת הביטחון - ההחלטה אסרה על חימוש חיזבאללה ועיבתה את כוח האו"מ בדרום לבנון ל 25,000 על הנייר. החיזבאללה אכן הורתע אבל במקביל בנה איום אסטרטגי של 100,000 טילים על ישראל, מה שמגחיך את החלטה 1701, ויכולת לירות מטחים של הרבה עשרות ואפילו מאות בודדות של טילים בו זמנית למטרה נתונה לאורך חודשים. אפילו חלקן ייורט וחלקן יפספס את המטרה עדיין יפגעו מספיק טילים במטרות כדי לחולל הרס המוני. כוחות ניידים על טרקטורונים ואופנועים של החיזברללה למדו לחדור למרחב של יוניפ"יל ולפעול בצמידות לעמדות האו"מ כדי שהאו"מ עצמו בעצם נוכחתו ירתיע את חיל האוויר מלתקוף אותם.
אנחנו משתבחים בשקט בגבול הלבנון אבל עיקר השקט נובע מהסתבכות החיזבאללה בסוריה ומהפיכת החיזבאללה מחוד החנית של החלום הערבי להשמיד את ישראל למיליציה שיעית קטנה ושנואה במרחב סוני עוין ואת השיעים בלבנון לקבוצה תחת איום קיומי.
מבצע "עופרת יצוקה" הסתיים בדו"ח גולדסטון ומבצע "עמוד ענן" הפך לאיום אסטרטגי מהותי על ישראל. בוטלה 'חגורת המוות' בת הק"מ סביב הרצועה , הורחב שטח הדייג, הכל בזכות הפעלת הכוח של החמאס. שרת החוץ הילארי קלינטון כפתה על ישראל, במסגרת הבנות עמוד ענן, לספק לרצועה מלט וברזל לשיקום ההרס, היום אנחנו יודעים שכ 25,000 טון מלט מתוך 70,000 שישראל עצמה סיפקה במסגרת הבנות 'עמוד ענן' שימש לדיפון המינהרות ובניית עזה תחתית. מוחמד מורסי, נשיא מצרים דאז, פתח את הרצועה לאספקת נשק מוחכם ופסי יצור לטילים. עמוד ענן הפך לאסון אסטרטגי אמיתי במשמרת של ביבי.
סה"כ נאלצה אוכלוסיה ישראלית בהיקף הולך וגדל לשהות במיקלטים 86 ימים (לא כולל צוק איתן) ומסםר ההרוגים לנו, לא כולל המבצע הנוכחי, היה 149 חיילים ו 53 אזרחים אבל נגרם גם נזק משמעותי לפעילות הכלכלית של ישראל ולתחושת הביטחון של האזרחים. האבדות לאויב הגיעו כדי 5,000 בני אדם, 80% מהם אזרחים.
בכל המיבצעים שמניתי לא הייתה חתירה למגע ולהכרעה מהירה, כמתחייב מעקרונות המלחמה, על ידי תימרון והגעה לעורפו האסטרטגי של האויב במהירות האפשרית גם במחיר יקר (למשל הגעה מהירה למרתפי ביה"ח שיפא ב'עמוד ענן' או ב'צוק איתן'). לא הייתה פגיעה משמעותית בכושר הלחימה של האויב, במפקדיו ובמערכות הפיקוד והשליטה שלו, לא היו שבויים במספר שיכול להפך לקלף מיקוח וכולן סבלו ממיעוט פעולות קומנדו ותעוזה מיבצעית - עיקר היצירתיות הצה"לית היה טכנולוגי. ברקע המבצעים שהוזכרו היה החשש לנפגעים ישראלים, גורם מוביל בשיקולים, וכולם חתרו, מרגע מכת הפתיחה הקשה להפסקת אש מהירה. צה"ל בנה את שיטת הלחימה הבסיסית על הנכונות של האזרחים לעמוד בלחץ. הנכונות היא חשובה כי באזורנו הכל יכול לקרות אבל כשיטת פעולה צה"לית מראש היא פסולה וחוטאת לתפקיד העליון של הצבא - לשמור על שיגרת האזרחות ככל הניתן גם במחיר ניפגעים לצבא.
בעיקבות התחמשות החיזבאללה אחרי מלחמת לבנון השניה הגיעו בצה"ל למסקנה הטיבעית שאין דרך לעצור את ירי הרקטות והטילים מהאויר או באמצעי הגנת נ"מ כמו "כיפת ברזל" וכי הדרך היחידה היא להגיע בתימרון יבשתי או מוטס מהר ככל האפשר לעורפו - קרי מרחבי השיגור, המיפקדות ומרתפי הדאחייה. אני יודע שצה"ל בנה תורת לחימה ומאמן יחידות רבות, מעשה שיגרה במיתאר.
יש לזכור שלמספר המטרות שהותקפו, המשגרים שהושמדו, משקל הפצצות או מספר ההרוגים שיש לאויב יש משמעות מעטה כי היא קשורה במנטליות שלו, בהערכות, במטרות, במיצוב המדיני ובכושר ההתאוששות של האויב. אני מודד הצלחה של פעולה צבאית בעיקר לפי משך הזמן שהיא ארכה לאור המטרות, היקף הפגיעה באוכלוסיה שלנו ובתחושת הביטחון האזרחי ולכמה זמן.
בסוף הזמינות והעוצמה של חיל האוויר מסיטה אותנו מעקרונות המלחמה למאפיין של תחרות מי כותש יותר ומי מחזיק יותר טוב מעמד - כפי שהוכח לעיל זה לא מניב תוצאות טובות, אפילו לא סבירות ובדרך כלל פוגע מאד בלגיטמציה הישראלית להמשך. אני משוכנע שהישענות כל כך חזקה על חיל האוויר פוגעת בכושר הכרעה של צה"ל, שיכולה להיות מושגת רק בתמרון קרקעי ולעומק, ומכאן גם בכושר ההרתעה - את מכת הפתיחה נגד יורי הטילים ומפעילי המשגרים צריך להתחיל במכת קומנדו על יעדים נבחרים ולא בבליץ אווירי שיהיה נזקו אשר יהיה הוא לא מקרב את ההכרעה ובדרך כלל, בסופו של יום, מרחיק אותה וממוסס את ההרתעה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה