יש הרבה מצבים בחיים שרופא גורם סבל למטופליו. רובנו סובלים אצל רופא השניים, פה ושם יש גם כאלו הסובלים מחרדת רופא השיניים. מכות חשמל הן עדיין אמצעי בסוגים שונים של טיפולים פסיכיאטרים. קטיעת אברים או טיפולים רפואיים פולשניים, גם באמצעי ההרדמה המשוכללים ביותר וגם בטיפול מונע כאבים בהמשך מסבים סבל רב לחולים - אם לא מיד ובמהלך הטיפול אז כחלק מתופעות הלוואי וההמשך שלו. במצבי חרום בשדה הקרב, באסונות או כשיש מחסור בחומרי הרדמה מבוצעים, לא פעם, ניתוחים מצילי חיים בהרדמה חלקית ולעתים נדירות ללא הרדמה, תוך סבל רב לחולים - למשל לאחרונה בחומס שהייתה נצורה שנתיים על ידי כוחות אסאד בסוריה.
הטענה שרופא "לא מענה" היא נכונה רק אם תכלית הטפול היא עינוי (למשל, כדי לא להרחיק למנגלה באושוויץ, עינויי אסירי טרור בהטבעה בגואנטאנאמו ובשאר בתי הכלא הסודיים של ה סי.איי.אי כדי לחלץ מידע - הטבעה שבוצעה תחת פיקוח רפואי). אבל למעט מיקרים כאלה מובהקים הרופאים מענים כל הזמן, בכל מקום ובשפע של צורות כדי פשוט להציל חיים. מהכאב ניתן להחלים לא מהמוות עצמו. בכלל תורת המוסר היא תמיד שאלה של תיעדוף - אסור להרוג לשם הרג כמו שאסור לענות לשם עינוי אבל מותר להרוג כדי להציל - מ"הקם להרגך השקם להרגו" ועד חובתו של שוטר להגן על אזרחים בסכנת חיים מפני איום מוות גם על ידי הרג של המאיים.
בסולם התיעדוף של רופאים, בלי להיות רופא, העדיפות הראשונה היא תמיד להציל חיים - לכרות רגל כדי להציל את הגוף כולו אם אין ברירות אחרות. כשאדם גוסס למוות מחוסר מזון מצוות הרופא להצילו ממוות גם במחיר סבל שיגרם במהלך הטיפול. יש שאלה שאינה רפואית אלא קשורה לפילוסופיה הכללית של המוסר האם מותר למנוע מאדם השואף למותו למות. האם מותר לתפוס מתאבד הרוצה לקפוץ מגשר, האם מותר לפרוס מזרון מתנפח למי שהכריז שהוא קופץ מרצונו החופשי למותו, ואם קפץ ולא מת אלא רק ניפצע קשה - האם מותר לטפל בו רפואית ולהצילו - גם תוך גרימת סבל טיפולי - נגיד לעטוף אותו בגבס לכמה חודשים, או מאחר שבחר למות מרצונו החופשי לזרז את מותו ולקצר את סיבלו. כך או כך השאלות האלו אינן בתחום סמכותו של הרופא הבודד והוא, תמיד, מצווה לעשות הכל להציל חיים של כל אחד, כל הזמן ובכל מקום. העדיפות השניה, כשהחיים עצמם לא בסכנה, לתת את הריפוי הטוב ביותר כך שחייו של המטופל יהיו הטובים האפשריים.
בארץ, כניראה גם במקומות אחרים, קם לנו זן של "רופאים מרצחים" - לפי השקפתם אם אדם נוטה למות הם לא יטפלו בו כי הטיפול יגרום לו סבל - כלומר יענה אותו. הייתי מבין רופא שטוען שרצון האדם כבודו ואם איזה שובת רעב רוצה ומתעקש למות הוא, הרופא בעל המוסר, אינו רשאי לפעול נגד רצונו/כבודו של המטופל - אבל לטעון שהוא יתן לו למות סתם כך כי הטיפול כרוך בסבל לחולה המטופל זו ההפרה הכי בוטה של שבועת הרופא.
אני לא חושד - אני בטוח שכל "הרופאים" שטענו שיסרבו לטפל באסירים שובתי רעב כי זה מבחינת "עינויים" ורופא לא מענה - גרמו בעצמם לא פעם סבל למטופלים על מנת להציל את חייהם או את איכות חייהם והטענה כולה פוליטית ומשקפת הזדהות עם שובתי הרעב בכלא הישראלי ולא דבקות בעיקרונות של רפואה מוסרית. הסבל שבגסיסתם האיטית לחידלון, לטישטוש חושים ולניוון אברים של שובתי הרעב לא נחשב בעיניהם ובטח לא חייהם. הרי כמעט לכל שובתי הרעב , גם אם הם הגרועים באויבינו, עדיין נשקף אופק חיים ארוך עם סיכויים - מבחינת הרופא זה שהם אויבינו צריך להיות לא רלבנטי עד שהם, הרופאים המוסרניים, משתמשים בהם ככלי פוליטי. בסוף החובה העליונה של רופא היא להציל חיים, כל חיים, בכל מקום, בכל זמן.
לגופה של סוגיית ההאכלה בכפיה - אני סובר שלכל איש הזכות להחליט על מותו ועל אופן מותו ולא הייתי מאכיל אף אסיר בכפיה אם הייתי בטוח שזו בחירתו החופשית אבל הטענה שרופא לא מענה - בהקשר הזה - היא הבל ורעות רוח - השקפה פוליטית ולא רפואית אפילו נאמרה על ידי רופא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה