מזרח תיכון חדש

ישראל מנצלת במלואה את ההזדמנות שניקרתה בעיקבות חטיפת שלושת תלמידי הישיבה מאלון שבות  כדי:  א. לרסק את תשתית החמאס באוי"ש באופן שיקשה על הארגון להתאושש בטווח הקרוב; ב. לעשות דה לגיטמציה לניסיונות ההתקרבות של אבו מאזן לחמאס ולהעמיד בספק את שליטתו בשטח; ג. לחבר את אירוע החטיפה לסכנה הגוברת באזור מההקצנה המוסלמית ומהתפוררות המדינות הערביות שמסביב ולהפוך את החמאס לחלק מאותה סכנה: ד. להפוך את החטיפה לאירוע טראומתי לפלשתינים שיוציא להם את החשק לחטיפות נוספות בעתיד. זה כולל הקשחת תנאי האסירים, סגר על ערים וכפרים, חיפושים רחבי היקף והשתלטות זמנית על שטחי C שבאחריות בטחונית פלשתינית.  במקביל לכל זאת מנסים הפלשתינים לחדור לתודעה העולמית באמצעות שביתת רעב המונית של כ 70 אסירים מינהליים בבתי הכלא בארץ.

בימים כתיקונם היינו צריכים לצפות לגינוי תקיף של מזכ"ל האו"ם בן-קי-מון ושרת החוץ של האיחוד האירופי קתרין אשטון, בצד כמה מילים רפות על זכותה של ישראל לחפש אחרי החטופים. גינוי על "שימוש מוגזם בכוח" ו"ענישה קולקטיבית של פלשתינים חפים מפשע" וכמובן איזכור שאלימות אינה הפתרון וקריאה לישראל לנהוג "באיפוק". נשיא ארה"ב או מזכיר המדינה היו משוחחים עם ראש הממשלה בטלפון ודורשים מישראל "הסברים". התקשורת העולמית הייתה מתמלאת בכותרות. פלשתינים תחת כותרת של "בצלם" היו מפיצים תמונות של חיילים חמושים מכף רגל ועד ראש עוצרים אישה הרה במחסום, תופסים נער מיידה אבנים הבוכה מבהלה וכדומה. אבו מאזן היה ממהר לדרוש כינוס דחוף של מועצת הביטחון כשחלק מדובריו היו משווים את מעשי צה"ל לנאציזם צרוף (צעיב עריקאת מצטיין בנושא). בארץ היו ערביי ישראל בצד פעילי שמאל ממלאים את הצמתים בהפגנות נגד "הכיבוש" ודוברי ההפגנות היו מאשימים, מעשה חנין זועבי, את מדיניות ממשלת ישראל, תהיה אשר תהיה, באחריות לחטיפה שכן ישראל לא סיימה את הכיבוש ולא נותרה לפלשתינים המיואשים ברירה אלא "לחטוף" - אותו טיעון אגב ששימש את שרי בלייר להצדיק פיגועי התאבדות.  

אבל במזרח התיכון החדש שביתת האסירים לא זוכה כמעט לאיזכור, אבו מאזן נאלץ לגנות את החטיפה ולהבטיח "שיתוף פעולה" בהחזרת החטופים, למעשה להצדיק בזירה הבינ"ל את פעולת צה"ל. בערוצי החדשות העולמיים, גם אלו הערביים, עוסקים בעיראק ובמעשי הטבח ההמוניים שם, באפשרויות העומדות בפני ארה"ב שבכל מיקרה מציגות אותה באור רע, בבוקו חרם בניגריה, בקרבות בבנגאזי, לוב ובסוריה. שלשום הופל מטוס צבאי אוקראיני ונהרגו 49 חיילים כשבמקביל רוסיה מנתקת את האנרגיה לאוקראינה. אתמול נרצחו 48 קנייתים שהעזו להסתכל על המונדיאל בצפון קניה על ידי מרצחי האסלאם מאל שבאב בסומליה. גם בכותרות המזרח תיכוניות מוזכרת ישראל, אם בכלל, בידיעות המישניות ובצורה עיניינית משהו בסגנון "ישראל יצאה למבצע צבאי (רחב) למציאת שלושת הנערים שנחטפו". אל ג'זירה אמנם מדווח, בידיעה משנית, על האכלה בכוח של אסירים שובתי רעב אבל בגואנטנאמו ולא אצלנו. אבו מאזן לא מקבל טלפונים, לא ממנהיגים ערביים ולא מערביים "לחזק אותו" וכדומה.

מצד שני גוברת ההבנה והשיתוף המודיעיני בין ישראל, מצרים וירדן בכל הקשור למאבק בהקצנה המוסלמית בכלל ובחמאס בפרט. אף מדינה ערבית עוד לא הביעה תרעומת על פעולת צה"ל למרות שגם ראש הממשלה וגם שר הביטחון דיברו במפורש לא רק על מציאת החטופים אלא גם על מבצע גדול שיקח זמן לריסוק תשתיות החמאס לפחות באיו"ש. אכן מזרח תיכון חדש ומי שכניראה מרגיש היום הכי מבודד בעולם זה אבו מאזן שמעשי ידיו טובעים מול עיניו ותלותו המוחלטת בישראל (לא רק בריאות אשתו) נחשפת ברבים. אכן מזרח תיכון חדש ששכח ושוכח את הפלשתינים - האם הם מבינים את הלקח האסטרטגי? אני מקווה שכן וחושש שלא. זו כבר משימה לדור הבא של הפלשתינים - דור שיצרב באש האביב הערבי.