אין ספק, לוב הייתה דיקטטורה אכזרית. מתנגדיו של מועמר קדאפי הושלכו לכלא, עברו עינויים ולעתים גם חוסלו. מצד שני לוב הייתה מדינה מסודרת, עוברת פיתוח כלכלי וכל אזרח לובי יכל ליסוע בכביש החוף המדהים מבנגאזי במזרח לטירפולי במערב ללא מחסומים ובביטחון מוחלט. כמו שלמדנו בעיראק, סוריה, לבנון ותימן - רק יד הברזל של המשטר מנעה מהמדינה המומצאת על ידי המערב, מורשת הקולוניאליזם, מלהתפרק לרכיביה השיבטיים, ההיסטוריים והאותנטיים. כמו שהמערב אמור היה ללמוד מהמהפכה באיראן ב 1979 - מהפלת סדאם ב 2003 ומאין סוף מקרים באפריקה ובאסיה, אי אפשר להביא דמוקרטיה בכוח צבא זר. דמוקרטיה היא בראש ובראשונה מצב תרבותי ורק לאחר מכן שיטה שלטונית. אפשר לטעון לאור ההיסטוריה שבהעדר מעמד ביניים, מורשת תרבותית ותחושה של זהות לאומית מחברת - אין לדמוקרטיה סיכוי - גם לא לדמוקרטיה הפלשתינית.
מועמר קדאפי היה עריץ אך לוב התקדמה והתפתחה. למשטר היו תפקידים שונים בזירה הבין לאומית. לוב שימשה אזור חיץ ושיתפה פעולה עם אירופה בעצירת ההגירה המוסלמית, בעיקר השחורה, מאפריקה. היה לה תפקיד מייצב בהזרמת אנרגיה לאירופה ובעולם הערבי שימש מלאי הנשק הלובי הגדול וחסר הפרופורציה כעתודה אסטרטגית למקרה של מלחמה בישראל. כשהחלה בלוב מלחמת האזרחים, בתחילת ,2011 מיהר שר המשפטים הלובי מוסטפה עבדל ג'ליל, חלק ממנגנון העריצות של קדאפי, ליישר קו עם האפוזיציה כדוברה הרהוט והרבה להתראיין בערוצי התקשורת במערב כשהוא מדבר על "לוב דמוקרטית וסובלנית". למערב היה שפע של סיבות לא לקנות מילה אחת ממשנתו: א. מוסטפה עבדל ג'ליל היה חלק מרכזי במנגנון העריצות של קדאפי עצמו: ב. ניסיון העבר עם מנהיגים גולים או אופוזיציונרים, ביחוד מאפריקה ומאסיה, ביחוד ממדינות מוסלמיות, היה חד משמעי - למילים אין כיסוי ובדרך כלל הדובר משתמש בהם לרכוש את אהדת המערב אך לא מתכוון ליישם ולו עיקרון אחד מדבריו. כשאריתריאה, למשל, נלחמה על עצמאותה מאתיופיה, לפני 1993, נדד נשיאה הנוכחי ואז ראש החזית העממית לשחרור אריתריאה, אסאייס אפרווקי, בבירות אירופה וגייס תמיכה למאבק אריתריאה לעצמאות. הוא דיבר על דמוקרטיה, שיוויון ושחרור מעריצות הכובש הזר ואכן הצליח לגייס תמיכה בינ"ל משמעותית למאבקו (נישמע מוכר ומזכיר את אבו מאזן). מאז תפס את השלטון ב 1993 הפך אסאייס אפרווקי את אריתריאה לכלא אחד גדול, מדכא, עני ועלוב הרבה יותר מכל מה שאתיופיה חוללה באירתריאה. זו רק דוגמא מייצגת - אחת מני רבות.
למרות זאת העדיף המערב לא לשאול את השאלות הקשות, האישיות וההיסטוריות, ולהפיל את מועמר קדאפי בשם "הדמוקרטיה" כביכול. כחלק מההצדקה התודעתית הקפיד המערב לדווח על כל מעלליו הלא אנושיים של "הדיקטטור" מועמר קדאפי, איתו אהבו כל כך לעשות עסקים - הוא אכן היה כזה, אך משנפל וחוסל בלינץ' משפיל, התעלם המערב ה"הומני" מגורלם האכזר של תומכיו, מגורלם של כ 7,000 כהי עור שנחשדו כשכירי חרב אפריקאים של מועמר קדאפי, חלקם אכן היו שכירי חרב וחלקם הגדול סתם פליטים, וגורלם לא נודע ולא עיניין את העולם. אין לי ידיעה אך אני משער שרובם כבר לא איתנו והסתלקותם מהעולם לא הייתה קלה - יתר על אנשי "הזכויות" מאירופה לא טרחו אפילו לדווח עליהם במובלט. זכויות אדם, מסתבר, הם תמיד שאלה של "לצד מי אתה" ואם אתה בצד הנכון.
אין ולו מדד אחד שבו מצבה של לוב ושכנותיה השתפר. הביטחון האישי לא קיים וכולו מסור לגחמות של מליציות שבטיות מטעם עצמם. המשטר אנרכי ולוב מתפרקת, כנחזה כאן בבלוג, לפי היריבות הישנה בין בנגאזי לטריפולי. מעמד האשה, שזכה להגנה בימי מועמר קדאפי, התאייד והמוות שולט ברחובות. מאגרי הנפט נשלטים על ידי מליציות שמקבלות אתנן ענק של "דמי חסות" ממפיקות הנפט במערב.
לוב לא רק שהפסיקה להיות אזור חיץ בין אפריקה לאירופה, היא עצמה הפכה למקור הגירה כאשר אזרחיה, כל מי שיכול, מצטרף להגירה ההמונית לאירופה. 4,000 כבר טבעו בדרך והזרם גובר מיום ליום. אירופה והם משלמים את מחיר גחמות המערב והעולם הווירטואלי שבו אירופה חייה וארה"ב מדמה לעצמה.
מאגרי הנשק הענקיים של צבא לוב נבזזו לכל דורש וכל תת הסהרה מתלקחת במלחמות שבטיות, דתיות, עדתיות וג'יהאדיסטיות מוזנות בנשק לובי בזוז. הנערות החטופות על ידי בוקו חרם בצפון ניגריה, מלחמת הנוצרים במוסלמים ברפובליקה המרכז אפריקנית, מלחמת האזרחים בדרום סודן, מרד הטוארג במאלי ומאוריטניה וכנופיות הג'יהאד של אנסרו-א-דין בצפון מאלי כולם אוחזים ומשתמשים בנשק הלובי הניבזז וכול קרבנותיהם חייבים את סבלם למערב הזחוח שמביא "דמוקרטיה" וירטואלית למקומות שם עורפים ראשים, מוציאים להורג כופרים, שורפים מתנגדים ועושים ברית מילה לנשים. אין שום ספק - הפלת מועמר קדאפי לא שיפרה אלא את מעמדם והונם האישי של "אדוני מלחמה" חדשים - כל היתר נידונו לסבל, רעב ומוות אקרעי ואירופה החישה את קיצה כאיחוד פדרטיבי חובק כל. את מועמר הרגו, את משפחתו כלאו אבל ברוני המלחמה החדשים, אכזרים ומושחתים הרבה יותר, חופשיים למעשיהם ואיש מהמדינאים האירופאים הזחוחים והצבועים האחראים על הטרגדיה לא נותן דין לאיש - לא לממשלותיהם, לא לבוחריהם האדישים לסבל באפריקה ולא לאיזה מערכת משפט בין לאומית. הם מטיפים כעת מוסר "דמוקרטי" לאחרים, למשל לנו. לוב הפכה לפיאסקו מדיני, כלכלי, בטחוני והומני המאפיל על כל שכנותיה באירופה (איטליה) ובעיקר באפריקה.
הלקח שלנו הוא אחד - לו היינו דרפור, דרום סודן, מאלי, ניגריה, מרכז אפריקה או לוב איש לא באמת היה מוטרד מעוד "אסון הומניטרי".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה