יום שני, 7 באפריל 2014

השיא הפלשתיני



קיץ 2000 מסמל מהרבה בחינות את רגע השיא במאבק הפלשתיני נגד ישראל. פלשתינים חצו ברגל מקילקיליה לכפר סבא. למעשה לא היה כל גבול בין הפלשתינים למדינת ישראל וערביי ישראל. בנצרת, בעידוד פלשתיני, התקדמה בניית מסגד שיהאב-א-דין שנועד לאתגר את המורשת הנוצרית של העיר וניקז אליו תחושות לאומיות פלשתיניות ודתיות מוסלמיות. כ 120,000 פלשתינים קיבלו אזרחות ישראלית במסגרת איחוד משפחות. כמובן אף משפחה פלשתינית לא בחרה לגור בשכם או חברון. בצד איחוד המשפחות גרו לפחות עוד 100,000 פלשתינים בתחומי הקו הירוק כפועלי דחק בחקלאות ובבנין. זכות השיבה הפלשתינית הפכה לממשית.  משפחות פלשתיניות באלפי רבבותיהם גדשו את חופי הכינרת והים התיכון בחיכוך צמוד עם משפחות ישראליות במדינה דו-לאומית דה-פקטו (בפועל)- עדיין לא דה-יורה (באופן רישמי).

אלפי ישראלים נהרו למוסכי שכם וסביבתה לתקן את מכוניותיהם, אלפים אחרים גדשו כל סוף שבוע את שוק הרהיטים של בידיה וכמעט כל ערביי ישראל ערכו קניות של מוצרי מזון וניקיון לבית בשוק של ג'נין. הסעות מאורגנות הסיעו כמעט מדי לילה מאות ישראלים להמר בקזינו ביריחו (היום חרב ושומם). במזרח ירושלים פעלו מנגנוני הביטחון הפלשתינים ו"האוריינט האוז", בראשות פייצל חוסייני היה למעשה הנציג הרישמי של שילטונות פלשתין בירושלים, הכתובת הכמעט בלעדית לערביי העיר. ב 28/09/2000, עליית אריק שרון להר הבית, הוקם בהר הבית חפ"ק משותף פלשתיני/ישראלי בעיר שעל פי החלטות הכנסת היא בריבונות ישראלית מלאה והמבקר הוא אזרח ישראלי. בירושלים, ברחבת הר הבית, מה שכונה אורוות שלומו, ניבנה מסגד המרוואניה, תוך השמדת עתיקות יהודיות רבות של ימי בית שני, הכל בניגוד לחוק בידיעתו האישית של אהוד ברק כראש הממשלה.


באותו ספטמבר, בתערוכת היי-טק בגני התערוכה בתל אביב הופיעו 17 חברות היי-טק פלשתיניות (אני מנחש שהחברות כבר לא קיימות). בעזה ניבנו מייזמים של אתרי בילוי ונופש הכוללים מסעדות ובתי מלון על מול חוף הים המדהים של עזה שקהל היעד שלהם - קשה להאמין, הישראלים. הצמיחה הפלשינית הייתה 8% בשנה, כמעט כיפליים מהצמיחה הישראלית. הפלשתינים הפעילו שדה תעופה בינ"ל משלהם בדהניה, רצועת עזה ודובר על הקמת שדה תעופה פלשתיני נוסף בערבות יריחו. באוניברסיטאות הישראליות פעלו בלהט, בשיתוף עם תאי שמאל ישראלי, תאי סטודנטים שהגדירו עצמם "פלשתינים", הניפו דגלי פלשתין ואיתגרו את הדמוקרטיה ואת סמלי הריבונות הישראלים. בעולם הצליחו הפלשתינים, באמצעות "שיח הזכויות", להעמיק את הדה לגיטימציה לישראל, להציג אותה כיורשת הנאציזם ואת עצמם כקורבנות "הכיבוש". החבירה בין הפלשתינים לערביי ישראל העמיקה אצלם את הזהות הפלשתינית ובחברה הישראלית הביטוי "מדינה יהודית דמוקרטית" עדיין לא חדר לתודעה ולא היה בשימוש.  

בקיץ 2000 אירעו 2 אירועים מדיניים - וועידת קמפ-דיוויד 2 שבה נעשו וויתורים מפליגים לפלשתינים כולל חלוקת ירושלים כמעט על בסיס קווי 67 והנסיגה מלבנון (שהייתי מתומכיה, פעיליה ואני לא מתחרט) שחיזקה את דימוי החולשה של ישראל - דימוי קורי העכביש של חסן נאצראללה. החברה הפלשתיני צברה לגיטמציה בין לאומית, עירערה את תחושת צידקת הדרך של המיפעל הציוני,  צמחה כלכלית, התגלו בה ניצני יזמות כלכלית וחבירה מהירה לערביי ישראל.  בצד האיום הפלשתיני התפתח איום פנימי, כפי שהתגלה במהומות אוקטובר 2000, של ערביי ישראל מתואמים עם הפלשתינים בשטחים.  הפלשתינים בגדה, ברצועה ובתוך ישראל הכירו במנהיגותו הלאומית של ערפאת ופעלו בתיאום לאומי לקידום מטרותיהם.

משפרצה האינתיפדה השניה באירועי קבר יוסף, חטיפת החילים בהר דוב ומותו של מוחמד-א-דורה בצומת נצארים, הכל בעשרת הימים הראשונים של אוקטובר 2000, גיבתה התקשורת הבין לאומית ואפילו חלק מהישראלית את הפלשתינים. יש רגליים לטענה שרשת 2 הצרפתית השתתפה בכוונת מכוון בסילוף פרשת מוחמד-א-דורה כדי להכפיש ככל האפשר את ישראל. גרמים פוליטיים ותיקשורתיים באירופה ואצלנו הצדיקו את פיגועי המתאבדים הפלשתינים בחוסר "אופק מדיני" ו"יאוש" פלשתיני כביכול המוביל למעשים מטורפים. התפתח איום קיומי אמיתי על המיפעל הציוני בארץ ישראל.

אהוד ברק, אז ראש הממשלה, עסק בתזזיתיות בנסיעות ובפניות לקהיליה הבין לאומית בניסיון להגיע להסדר מדיני שיעצור את האלימות, מעידך, כדי לא "להחמיר" את המצב הטיל אהוד ברק הגבלות קשות על פעולות התגובה של צה"ל.  ככל שהשתדל כך הגביר את התאבון והתעוזה הפלשתינית. פרשת מוחמד-א-דורה שהייתה הרסנית ללגיטימיות של ישראל  לא נחקרה כלל בזמן אמת והופקרה לתקשורת, פרשת יוסף מדחת וקבר יוסף הופקרה לשיקולי "תיאום" עם הפלשתינים והחטיפה בהר דוב לא זכתה לכל מענה רציני. ישראל הגיבה בבילבול, הלם, שיתוק, חוסר מיקוד והדחקה - מפולגת מבפנים ומנודה מבחוץ. לולא עליית מיליון יהודים מברית המועצות בעשור הקודם יתכן מאד שהרעיון של מדינה יהודית דמקרטית או של בכלל מדינה יהודית במזה"ת היה מגיע לסופו. כן!!! ישראל הייתה בסכנה קיומית והפלשתינים בפריחה לאומית.

למרות זאת אין היום ספק שהאינתיפדה השניה הייתה טעות היסטורית קשה של הפלשתינים - שווה במישקלה לדחיית תוכנית החלוקה ב 1947 או לדחיית המלצות ועדת פיל וועידת לונדון מ 1938.  מה קרה לפלשתינים - על כך בפרק הבא.  

2 comments:

  1. הכל מתחיל במינוחאהתקוממות היא התקוממות , עושנ בצידה, כך צריך לקרוא לה ואסור לתת לה כנוי אושם אחר, שהוא בערבית וין עונש לידו. השיא, הוא לערביי א"י. כך יש לקרוא להם.

    השבמחק
  2. ל מתחיל במינוח. התקוממות היא התקוממות , עונש בצידה, כך צריך לקרוא לה ואסור לתת לה כנוי אושם אחר, שהוא בערבית וין עונש לידו. השיא, הוא לערביי א"י. כך יש לקרוא להם.

    השבמחק