הדעיכה הפלשתינית

כפי שכתבתי כאן בבלוג קיץ 2000 היה רגע השיא בלאומיות הפלשתינית רגע שבו ניראה בעיניהם שהם מסוגלים להניע את גלגל ההיסטוריה אחורה לעבר  סופה של ריבונות לאומית יהודית בארץ ישראל.  מאז הכל השתבש, חלק בגללם, הרבה בגללנו ועוד יותר בגלל העולם שהשתנה.

 

בניגוד לציונות שמטרתה הייתה "ריכוז העם היהודי בארץ ישראל במדינה משלו" אבל תמיד חיפשה פשרה פרגמטית על חשבון הגשמת החלום במלואו - למשל הסכמה לריבונות רק על מיקצת הארץ, ותמיד, כשיטה, העדיפה מעט על פני כלום -  האסטרטגיה הפלשתינית מראשית הסכסוך ב 1917 ועד היום הייתה הפוכה ולא השתנתה כלל. המטרה היא החזרת הגלגל אחורה לפני התביעות לריבונות יהודית מצד התנועה הציונית במה שהם מגדירים כפלשתין  והשיטה הייתה או הכל או לא כלום - בשם המטרה "ביטול הריבונות היהודית" והשיטה "או הכל או לא כלום" דחו הפלשתיני כל פשרה מדינית מאז 1938 וועידת לונדון (לו היו מקבלים את ההצעה ספק אם מדינה יהודית הייתה מצליחה לשרוד באזור). לכן ככל שלפלשתינים נידמה שהם מתקרבים למטרה כך גם ברור שמטרתם אינה שתי מדינות לשני עמים  אלא מדינה אחת לעם אחת - הפלשתינים. אכן לעולם לא היו הפלשתינים כה קרובים, לתחושתם  (בפועל עדין מאד רחוקים), למטרה וכה חשופים בכוונותיהם כמו בשלהי 2000.

 

לפלשתינים לא היה גרעין עוצמה אמיתי משלהם. כוחם המדיני נבע: א. מהתלות העולמית בנפט הערבי ומהעובדה שהסכסוך שימש גם מקור הלגיטימיות למשטרים ערבים כושלים ומדכאים והיה הנושא היחיד! שאיחד את העולם הערבי וב. מהשאיפה הישראלית להגיע להסדר מדיני עם הפלשתינים והשאיפה לשלום.  קיומם הכלכלי של הפלשתינים כולו היה תלוי בזרם התמיכות הבינ"ל לרשות, שניתן בדרך כלל תמורת מראית עין של תהליך מדיני, ובתעסוקה שהמשק הישראלי סיפק לפלשתינים.  כמו שהלחץ הבין לאומי הטיל הרבה מגבלות על השימוש בכוח מצד ישראל כך גם התלות הפלשתינית בעולם ובשאיפה הישראלית לשלום היה צריך להטיל עליהם מגבלות שיבטיחו את המשך התמיכה המדינית והכלכלית הבינ"ל ואת הזרימה של סחורות, שרותים, כוח עבודה וכח קניה בין המשק הפלשתיני לישראלי. אבו מאזן עצמו, קיצוני שבקיצונים בהשקפתו, הבין את המילכוד ואת הנוסחה שבמו"מ על "שלום" אפשר גם לשמור ולהעצים את הלגיטימיות הבינ"ל, גם לתחזק את "מחנה השלום" הישראלי  וגם להגיע ליותר הישגים - הראיה הצעות אולמרט מסםטמבר 2008.  

 

החברה הישראלית, בהכללה, אמנם רצתה שלום אבל לא רצתה לוותר על המדינה. מהרגע שהאיום הפלשתיני הפך לאיום קיומי על העורף הישראלי הפסידה החברה הפלשתינית נכסים אסטרטגיםי - את הגודל וההתלהבות של מי שכינו עצמם "מחנה השלום" ואת הפתיחות והזרימה בין המשקים מה שהמיט אסון כלכלי על הפלשתינים. מחסומים, גדר הפרדה, אובדן מקומות עבודה בישראל ואובדן השוק הישראלי של המוני הצרכנים בבידיה, מוסכי שכם ושווקי ג'נין.

 

ככל שגבר גל הפיגועים כך גברה הנחישות החברתית והפוליטית הישראלית ולדכא את הטרור  לא רק בצורה מיגננתית אלא באמצעות שלילת נכסים אסטרטגיים בסיסיים מהפלשתינים.  ב אוגוסט 2001 ניסגר ה"אוריינט האוס" ואיתו השליטה הפלשתינית בערביי מזרח ירושלים. מאז פרשת אוניית הנשק האיראנית  ה'קרין א'  בינואר 2002 החל האשראי הבין לאומי של הפלשתינים להיסדק. הם ניתפסו כמי שמהתלים בארה"ב, בקהיליה הבין לאומית ובהסכמי אוסלו מ 1993, מקור הלגיטימיות של הרשות. החומר המודיעיני שנאסף במיבצע 'חומת מגן', באפריל 2002, חשף שהאינתיפדה השניה וכישלון שיחות קמפ-דיוויד 2 מקיץ 2000, על רקע הדרישה הישראלית ל"סוף הסכסוך" (רגע השיא), היו מיקשה אסטרטגית מתוכננת מראש על ידי הרשות ולא "התפרצות" עממית ספונטנית נגד "הכיבוש".

 

בצד הפעילות הישראלית התחוללו בעולם שורה של תפנית אסטרטגית  שההנהגה הפלשתינית לא הבינה ולא הצליחה להגיב אליהם בזמן ובכלל. - פיגוע התאומים בארה"ב ב 11/09/2001 שהפך את ארה"ב מטרה לפיגוע ההתאבדות הגדול והמוצלח בהיסטוריה. הרגע שבו יכלו הפלשתינים, בטרם מאוחר מדי, להפסיק את המאבק האלים. טרור המתאבדים הפך באחת מאירוע מקומי באשמת "התוקפנות, ו"הכיבוש" הישראלי למאבק מוסלמי נגד התרבות המערבית וארה"ב  בתור שכזו ואת ישראל לשותפה עתירת ניסיון במאבק.  בצד המחיר הכלכלי הכבד שהחברה הפלשתינית שילמה על המאבק בישראל החל העולם לשלול את שיטת הטרור ואת הלגיטימיות של השימוש במתאבדים נגד אזרחים. הפגיעה המסיבית והמתוכננת על ידי מתאבדים באוכלוסיה אזרחית בישראל פגעה בלגיטימיות של שיטת מאבק הפלשתינית והחלה לתת פרות שליליים.

 

האינתיפדה הפלשתינית דעכה לתוך משבר כלכלי בחברה הפלשתינית, אובדן קשה של נכסים אסטרטגיים ושבר פנימי קשה. צעירי הגדה החלו להגר ממנה במספרים גדלים חפש לעצמם עתיד אחר אי שם רחוק מכאן.

 

במקום למנף את "ההתנתקות" של ישראל מעזה ב 2005 כדי להוכיח אחריות בינ"ל הפכה ההתנתקות לחורבן כלכלי, פוליטי וחברתי לחברה הפלשתינית.  מסתבר בדיעבד שההתנתקות יצרה לחברה הפלשתינית דילמות מעל ליכולת העיכול  כי, אולי לראשונה בהיסטוריה שלהם, הם היו צריכים לעסוק בעצמם במקום להאשים אותנו.

 

לאחר דעיכת האינתיפדה - אי שם ב 2005, התחוללו עוד שלש תפניות אסטרטגיות שדחקו את הפלשתינים לשוליים. א. - "האביב הערבי"  מתחילת 2011 הוא אנטי תזה בוטה לטענה המושרשת שהסכסוך בינינו לפלשתינים הוא מקור התסיסה ומערער היציבות העיקרי באזור.  יתר על כן "האביב" הוא קריאת תגר על הלאומיות הערבית ועל הישויות המומצאות באזור כמו  עיראק, סוריה, לבנון, לוב ו/או פלשתין אם יש כזאת: ב. - העצמאות האנרגטית של ארה"ב מאז 2013 וההתנתקות שלה מהאזור וג. - המשבר והדעיכה הכלכלית באירופה, התאסלמותה מצד אחד והתעוררות תנועות לאומיות-לאומניות מצד שני. בקיצור הפלשתינים עדיין נהנים מתנופת העבר ומהעובדה שהמציאות החדשה עדיין לא ניתפשת במלואה אבל כמעט ללא נכסים אסטרטגים, עולם ערבי מתפורר ונתון באנרכיה, הגירה של צעירים פלשתינים וכמעט קיפאון דמוגרפי בגדה כשעזה מחוץ למשוואה הדמוגרפית, עם משק אנרגיה עולמי מוצף שהפך לשוק של קונים, כשבעיות אחרות מאפילות על העולם כמו המשבר באוקראינה. ללא תשומת לב בין לאומית רבה, ללא משק יצרני התלוי כולו בתמיכות, תרומות ובמשק הישראלי  העתיד הפלשתיני עגום. הערתו השולית של ג'ון קרי בוועדת החוץ של הסנאט, ב 08/04/2014,  שבה רמז שישראל כביכול "אשמה" במשבר המו"מ עם הפלשתינים לא זכתה לכל התייחסות באל-ג'זירה, סי.אנ.אן, סי.בי.אס או בי.בי.סי - את הכותרות תפסו המשבר באוקראינה ומשפטו של אוסקאר פיסטוריוס בדרום אפריקה.

 

אתמול פורסמה בווי נט הערתו של בכיר פלשתיני לא מזוהה שאמר בהתייחסו למצב המו"מ עם הפלשתינים "כבר היינו בסרט הזה...אבל עכשיו הוא גרוע מאי פעם" ולסיום התנחם ש"אף ישראלי בר דעת לא יכול לצפות כי מצב זה יימשך לנצח" - הוא צודק המצב לא ישאר לנצח.  בהעדר הסדר מדיני עוצבה לבסוף המציאות על ידי מי שנחוש יותר, יצירתי יותר, יוזם יותר ומעשי יותר  - במיקרה הזה התנועה הציונית. כך זה היה בעבר וכך זה יהיה בעתיד. זה כניראה לרעתנו אבל בטח לא לטובת הפלשתינים - הזמן שלהם אוזל והמדינה שלהם הופכת לפיקציה - לא בגללנו אלא בגללם כי מי שרוצה הכל או כלום נישאר בסוף בלי כלום.  לנו היתי ממליץ למזער נזקים ולהתחיל ביוזמות חד צדדיות כד שנישאר גם יהודית וגם דמוקרטית אפילו בלי שלום עם הפלשתינים.