מודוס אופרנדי

1.) כבר ב 02/09/2003, בשיא האינתיפדה השניה, כשאבו מאזן שימש כסגנו של ערפאת וכראש הממשלה הפלשתיני, הוא איים להתפטר מתפקידו ולעזוב את "השטחים" לטובת נסיכויות המפרץ על רקע יריבות עם יאסר ערפאת ואבו עלא.  זה לא חשוב לגופו של עיניין אבל מעיד לגופו של אדם - לשיטת הפעולה (מודוס אופרנדי) של אבו מאזן במצוקה.

2.) ב 15/03/2006, בעיקבות הרס משטרת יריחו על ידי צה"ל,  דרשו עשרות פעילי פת"ח מאבו מאזן בעצומה, שניזומה ככל הניראה על ידי אבו מאזן עצמו, "לפרק את הרשות"  בגלל "ההשפלה" והתהליך המדיני (הניצחי) שהגיע (שוב) למבוי סתום.  היומון הפלשתיני "אל קודס אל עראבי (ירושלים הערבית)" אף איים ב"אינתיפדה שלישית".

3.)  לנוכח השתלטות החמאס על עזה, ב 14/06/2007,  איים אבו מאזן "לפרק את הרשות הפלשתינית" אם לא ימצא פתרון מדיני למלחמה הפנים פלשתינית פת"ח-חמאס.

4.) ב 03/07/2008 "נשבע" אבו מאזן "לפרק את הרשות" אם שחרור גילעד שליט יביא בעיקבותיו שיחרור המוני של פעילי חמאס לגדה המערבית, ביחוד פעילים מהאגף המדיני. הוא חזר על האיום בעיתון הערבי היוצא בלונדון, אל-שארק אל אווסט (המזה"ת). ב 12/07/2008 ורמז על הצורך ב"מדינה אחת" (דו לאומית).

5.) ב 21/09/2008, לקראת סוף ממשל בוש ותהליך "אנאפוליס" ולמרות "התקדמות" במסלול השיחות הישירות עם ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, ביום התפטרותו של אולמרט ונוכח בחירתה של ציפי ליבני ליו"ר קדימה, איימו עוזריו של אבו מאזן "בפירוק הרשות" אם לא יושג הסכם שלום "במהרה" במיסגרת התהליך הנוכחי התקוע (תהליך אנאפוליס).

6.) ב 25/05/2009 לקראת פגישתו הראשונה עם נשיא ארה"ב ברק אובאמה בווישנגטון ובקשתו להגדלת הסיוע הכספי לרשות הן מאירופה והן מארה"ב - איים אבו מאזן, כריטואל קבוע, להתפטר מתפקידו כיו"ר הרשות בגלל "הגירעון" ובגלל שמדינות "לא עמדו בהבטחתן" להעביר כסף לרשות.

7.) ב 26/10/2009 איים אבו מאזן, במסר לבית הלבן בוושינגטון, בהתפטרות "בגלל נתניהו" כי "התהליך המדיני מול נתניהו תקוע לחלוטין וכי הממשל האמריקני נטש אותו".

8.) ב 09/11/2009 שוב איים אבו מאזן להתפטר ו"להפקיר את הרשות הפלשתינית לגורלה" (כלומר כנטל על ישראל) כלחץ על ממשל אובאמה,שניחשב אז לידידותי, להגביר את הלחץ על ישראל - אכן "ההקפאה" המפורסמת בת עשרת החודשים החלה ב 26/11/2009.

9.) ב 05/12/2010 בעיקבות כישלון יוזמת "ההקפאה" של הנשיא ברק אובאמה והתחושה שהממשל האמריקאי נטש אותו  על עץ גבוה איים אבו מאזן, ממש כהרגלו, להביא לקץ  "הממשל העצמי הפלשתיני" ולפרק את הרשות.

10.) ב 29/11/2012 הכירה  העצרת הכללית של האו"מ בפלשתין בגבולות 67 כ"מדינה משקיפה". כבר ב 01/12/2012 הגדיר אבו מאזן את פלשתין כ"מדינה תחת כיבוש".

11.) ב 27/12/2012 איים אבו מאזן  שאם נתניהו יזכה בבחירות הבאות, המיועדות לפברואר 2013, וימשיך במדיניות ההתנחלות והבניה הוא (נתניהו) יוכל לקחת "את המפתחות של הגדה המערבית"  אבל אם יהיה מו"מ מועיל, כפי שהוא, אבו מאזן, מבין אותו, הוא "לא יפנה להאג".

לגופו של עיניין -

א.  הפלשתינים לעולם לא התכוונו למיני-מדינה מפולגת בין שתי רשויות, תלויה לקיומה ברצון הטוב של אחרים, לא רק ישראל אלא גם מצרים, ירדן ובכלל הליגה הערבית, מפורזת שצריכה להשלים ש 80% ממה שהם חושבים כמולדתם המקורית היא כעת מולדת לעם אחר. הם התכוונו ועדיין מקווים למדינה דו-לאומית ולדה לגיטמציה לזכויות העם היהודי שמבחינתם הוא לא קיים אלא כדת.

ב. המהלך החד צדדי של הכרה בפלשתין כמדינה משקיפה באו"מ סותרת את הקו האסטרטגי "לקרוס לזרועותיה של מדינת ישראל" ויכול להיות מוצדק מבחינת הפלשתינים רק ככלי טקטי להעצים את הבידוד של ישראל, להחלישה ורק אז להתפרק אל תוך החברה הישראלית. מבחינתם זה בעיקר בעיה של תזמון נכון.

ג. יש כוחות רבים בגדה ובחברה הפלשתינית שאורבים לכישלונה של הרשות ומחכים להשתלט עליה. בראש המועמדים החמאס עצמו, אחריו תומכיו של מוחמד דחלאן ולבסוף תומכיו של ברגותי והנהגת השטח המקומית בגדה. צפוי ביניהם, כמקובל במקומותינו ובחברה הפלשתינית, מאבק דמים לרעתם ואולי גם לרעתנו. בסוף יש גם לפלשתינים אחריות על עתידם ולא רק על חורבנם.