חצי האי קרים לא היה מעולם, אלא לחודשים ספורים, חלק מאוקראינה. יושביו המקוריים היו טטרים, לא אוקראינים, שגורשו על ידי ססלין ב 1945 בעוון שיתוף פעולה עם הגרמנים וחצי האי יושב ברוסים במיסגרת רפובליקה אוטונומית ניפרדת. חרושצ'וב, מזכיר המיפלגה הקומוניסטית אחרי סטלין, אוקראיני בעצמו, העביר את קרים ב 1954 לאוקראינה. אז היתה לזה חשיבות מינהלתית בלבד, ובכך הפך את קרים ל"אדמה אוקראינית מקודשת". לקרים, שגודלה כמדינת ישראל, הייתה תמיד חשיבות אסטרטגית רבה ומאז התפרקות ברית המועצות חכרה רוסיה שטח של כ 1000 קמ"ר מרובע בקרים כבסיס צי ואויר לצבאה. האוכלוסיה היום היא כדי 2/3 רוסית. לכל דבר ועיניין קרים היא חלק מרוסיה ולא חלק מאוקראינה.
מכאן לקח ראשון - גבולות מלאכותיים שאינם חופפים זהות אתנית או חברתית נועדו להיות מקור לאי יציבות מתמשכת כל הזמן. זה נכון באוקראינה כמו בכורדיסטן על כל חלקיה, זה נכון בקשמיר בין הודו לפקיסטן, זה נכון בכל אפריקה שהורגת את עצמה כל הזמן ומתקשה להתרומם וזה ניחשף במלוא עוזו במזה"ת כשכל הישויות ה"מומצאות", חוץ מירדן, נימצאות בסוג של מאבק קיומי עדתי, דתי ואתני כשיד איש אוחזת בגרון רעהו.
כשברית המועצות התפרקה נשאר באוקראינה נשק גרעיני מהארסנל הסובייטי. ב 1994 והסכם בודפשט הסכימה אוקראינה להחזיר את הנשק הגרעיני לרוסיה תמורת ערבויות של המערב, האיחוד האירופי וארה"ב באמצעו נאט"ו, לביטחונה ולשלמותה הטריטוריאלית. ישראל לא זקוקה להוכחות שכוח בינ"ל, משקיפים או כל נוכחות זרה, לא יכולה להעניק ביטחון אלא רק, במיקרה הטוב, "לגרז" יחסי מורכבים ובעיתיים וזאת רק אם שני הצדדים מעוניינים בכך - למשל כוח השלום של האו"מ בקפריסין או ברמת הגולן. ברגע שאחד הצדדים רואה בהם בעיה כלשהי הם פשוט "מתאיידים" מהשטח. זה יכול להיות כוח הפקחים הארופי על גבול עזה מצרים שברח ביום אחד ב 2006 כשהחמאס השתלט על הרצועה או כוח האו"מ UNEF שהוקם אחרי מבצע קדש ב 1956 לחצוץ בינינו למצרים בסיני וסולק תוך יום ב 1967 כשהמצרים לא רצו בו. הלקח השני הוא שקשה להאמין שיש עוד מדינה בעולם, אלא אם הוכרחה לכך מתוך חוסר ברירה מוחלט, שתסכים להשתית את ביטחונה על "כוח בינ"ל". לאירופה יש זיכרון קצר אבל המציאות טופחת כעת על פניהם ועל ארה"ב כמשב רוח חזק.
הלקח השלישי - לקח הנבוט. אוקראינה היום חסרת אונים מול רוסיה. אין לדעת מה היה קורה לו אוקראינה הייתה נישארת עם נשק גרעיני, אולי משבר קרים לא היה פורץ כלל, אולי, נוכח השחיתות הבלתי ניתפסת באוקראינה, הגרעין שלה היה זולג לטרור. בראיה היסטורית עולמית טוב, לדעתי, שאין לאוקראינה נשק גרעיני אבל בראיה אוקראינית צרה הם יצאו "פראיירים" - העולם עושה בהם לצרכיו כרצונו.
אלא שאוקראינה ממש לא לבד ב"להיות פראייר". למועמר קדאפי מלוב היה ארסנל ענק של נשק כימי ותוכנית פיתוח גרעיני שעם קצת עזרה מאיראן, צפון קוריאה והפושע הבין לאומי, מהנדס הגרעין הפקיסטני עבדול קאדיר חאן, היה יכול, אולי, להגיע להיות מדינת סף גרעינית. בשלהי 2003 ניכנעה לוב למישטר הסנקציות שהוטל עליה והסכימה לפרק את תוכנית הגרעין שלה (שנחשפה אגב על ידי המודיעין הישראלי), להצהיר על הנשק הכימי שברשותה ולהעמידו תחת פיקוח בין לאומי לקראת השמדתו. במילים אחרות לוב וויתרה על הנבוט. איני יודע מה חשב מועמר קדאפי באחרית ימיו אבל סביר שהוא הבין שבסופו של יום הוא יצא פראייר גדול.
שתי הדוגמאות האלו, לא ממאות קודמות אלא מהתקופה האחרונה, מימינו אלו ממש, מספיקים לשכנע את איראן שחוותה חרדה קיומית במלחמת המיפרץ הראשונה ב 1988, שלעולם, אבל ממש לעולם, אסור לותר על הנבוט. המינימום שאיראן תסכים אליו הוא מדינת סף כמו יפן. עתה, כשהאופציה הצבאית למעשה לא קיימת, כשרוסיה וסין לצידה ומשטר הסנקציות מתחיל להתפורר ברור לגמרי שאת הרכבת לתחנה הלפני סופית (מדינת סף) אי אפשר לעצור והנהג יוכל להחליט, מתי שבא לו, להמשיך לתחנה האחרונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה