ירון לונדון הוא איש מעמיק עם אבחנה עמוקה. ביום ראשון האחרון, 15/12/2013, הוא ריאיין בתוכנית בערוץ 10 "לונדון וקירשנבוים" את ח"כ אילת שקד מהבית היהודי בנושא חוק העמותות, בסוף הראיון פלט ירון לונדון בצורה אגבית משהו בסגנון - 'מילא לא יצא מזה שום דבר, היועץ המישפטי יודיע שהוא אינו יכול להגן על החוק בבג"ץ ובזה ניגמר הסיפור'. היועץ המישפטי אכן אמר אתמול, יום שני, שהחוק "מוציא דיבת ישראל לרעה". יתכן שדעתו נכונה אבל זו דעה פוליטית ולא מישפטית והבעיה היא שיש לו כוח מישפטי שאינו בחקיקה לאכוף את דעתו המישפטית או הפוליטית. אילת שקד ניבחרה על ידי כמה עשרות אלפים לייצג אותם ואת דעתם בכנסת והיא מבחינתם הריבון. היועמ"ש וינשטיין הוא פקיד ממונה שאין אליו שום פיקוח, אינו חייב דין וחשבון לאיש והוא חופשי לפעול כפי דעתו גם אם היא מאד מוטה, גחמתית או מוטעית לחלוטין.
כידוע צורות משטר בעולם הם פונקציה של מצב תרבותי ושל התפתחות היסטורית וקיים סוג של אבולוציה מישטרית בהתאם לשינויים שכל חברה עוברת. ממלוכה אבסולוטית "בחסדי האל" באירופה עברנו למלוכה "נאורה", משם למלוכה תחוקתית, משם לרפובליקה "מעמדית" (שיש לה עדיין יצוג בעולמנו בצורת בית הלורדים בבריטניה) ומשם לדמוקרטיה. כמובן מדובר בשינויים איטיים שלא התרחשו בו זמנית. הדמוקרטיה עצמה, שהמערב חושב אותה לצורה עליונה של משטר חברתי, אינה נחלת כולם ורוב האנושות עדיין חייה בדיקטטורות, בדמוקרטיות חד מיפלגתיות מודרכות (סין למשל) או בדמוקרטיות מוגבלות דוגמת רוסיה.
רוב הסימנים מראים שהדמוקרטיה המערבית הקלסית נימצאת בדעיכה, שקועה בפופוליזם וחסרת יכולת לפעול לטווח הארוך נוכח לחץ הציבור לסיפוקים מידיים. למשל רוב הכלכלנים באירופה הבינו כבר לפני שלושים שנה שמדיניות רווחה קיצונית שפוטרת את היחיד מאחריות לרמת חייו הבסיסית, גיל פנסיה מוקדם נוכח התארכות תוחלת החיים, ילודה נמוכה ובעיקר ילודה שלילית וכניסה מאוחרת לשוק העבודה לא יכולה אלא להביא, בסופו של יום, לדעיכה כלכלית, כמו בצפון אירופה, או לקריסה כלכלית כמו בדרומה. הבעיה שהדמוקרטיה אילצה ומאלצת (עין ערך יאיר לפיד למשל) את הפוליטיקאים לחשוב במונחים "קצרים" - הסקר של אתמול בעיתון ומערכת הבחירות הבאה. הדמוקרטיה כשיטה לא מצאה דרך גם לרצות את ההמון ולספק אותו בטווח הקצר וגם לעצב מדיניות תובענית לטווח הארוך (בשיטה האמריקאית יש לכך פיתרונות חלקיים). דעיכת אירופה אינה רק דעיכה כלכלית היא דעיכת השיטה הדמוקרטית.
שלטון העם בידי העם למען העם (ניסוח של אברהם לינקולן), הדמוקרטיה כפי שאנחנו היינו רוצים להאמין, מתחילה לפנות את מקומה לצורת משטר חדשה שניקרא לה שיטת "הדמוקרטיה המישפטית".
לא רק בישראל, למרות שישראל מובילה בתחום, אלא בכל העולם המערבי עובר הכוח הריבוני ומקור הסמכות מפוליטיקאים ניבחרים שמייצגים את הציבור שלהם למישפטנים מכל סוג שבעיקרון מייצגים דבר מופשט "שילטון החוק" ושיש להם מונופול על פרשנותו. למעשה לא שונה מהמונופול שיש לרבנים, אימאמים או כמרים לפרש את רצון אל עליון מהכתוב בכתבי הקודש השונים. להבדיל מ"אל עליון" החוק הרי אמור להיות נחלתו וסמכותו הבלעדית של המחוקק הניבחר, ניתן לשינוי כל הזמן ורק פרשנותו נתונה למשפטנים שהם לא ניבחרים אלא ממונים, בהרבה מיקרים אין עליהם פיקוח ובחלק לא מעט מהמיקרים הם ממונים באמצעות מישפטנים אחרים בתנאי שיהיו קורבים מספיק בדעותיהם (לאהרון ברק היה למעשה מונופול מוחלט על מינוי שופטי בית המשפט העליון). בניגוד לארה"ב שם ממונים השופטים בידי פוליטיקאים בשר ודם - באירופה ובישראל ניחשבת מעורבות של פוליטיקאים ניבחרים במינוי שופטים כמעט ל"צלם בהיכל".
אני בעד פיקוח משפטי על חקיקה של ניבחרי העם בתנאי שהיא מתקיימת בהרכב מיוחד, בנוהל מסודר, ולפסיקותיה רוב ברור בהרכב, לפחות רוב של 2 שופטים, כדי שהפסיקה תהיה מובהקת. היום בישראל נוטלים לעצמם יועצים משפטיים ממונים סמכויות על בנושא החקיקה עוד בשלב מוקדם, הרבה לפני הכרעה משפטית מוסמכת. הם יכולים לפסול או למנוע מראש חקיקה של ניבחרים כי דעתם האישית לא נוחה מהחוק ויש להם גם פרשנות אישית לחוק. בישראל, למען ההגינות לא רק בישראל, מתפתח תהליך עומק שבו ניבחרי העם הם ה"רגולטורים" (מתקננים) של "הדמוקרטיה המישפטית" ולא מעצבי ומגדירי שילטון החוק. לא הניבחרים הם הריבון אלא הטכנוקרטים המשפטיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה