אחרית הדבר
בבואנו לסכם היום את פרשת ועדת אגרנט קשה למצוא בה נקודות אור.
א. הוועדה הוגבלה מראש להטיל אחריות על הדרג השני - הדרג המבצעי וראשי הצבא, ולשחרר מאחריות את הדרג הראשון האחראי - הדרג המדיני. אנשים כמו משה דיין שזרעו פסימיות, ניכנסו לפאניקה וטעו בהבנת מטרות המתקפה הערבית שוחררו מכל אחריות ואנשים כמו דדו - ששמרו על קור רוח, לא נישברו ולא מיצמצו ויד רבה להם בצורה שהמלחמה הסתיימה הודחו והושפלו מה שמשאיר, לטעמי, כתם מוסרי על ועדת אגרנט.
ב. הראיה הצינורית שכפתה על הועדה לדון רק בתקופה שלפני המלחמה ובימי התבוסה הראשונים לא איפשרה לוועדה להרחיב את הראיה לסוגיות של תורת הביטחון, שיטת ההערכות ומרכיבי ההצלחה שהביאו לסיום יחסית מוצלח של המלחמה ולכן גם מסקנותיה היו חסרות את העומק הנידרש.
ג. המלצות הוועדה בתחום המודיעין הן חסרות ערך כי הן מתיימרות לבלתי אפשרי - למנוע הפתעה אסטרטגית בעתיד. מספר ההפתעות האסטרטגיות מאז הוא גדול מאד וימשיך להיות גדול. הפיתרון נמצא בתובנה שהעתיד לא צפוי ומפתיע ושאנחנו לא באמת יכולים, על בסיס קבוע, להיכנס לראש של היריב למרות הצלחות פה ושם ולמרות יומרות של חלק מאנשי המודיעין (האם אנחנו באמת בראש של חמנאי ורוחאני מאיראן או שרק נידמה לנו שאנחנו בראש שלהם?).
ד. ההמלצה המיבצעית - לתת תשובה ליכולת של האויב ולא לאיום שנישקף ממנו (זה ממש לא אותו הדבר) גזרה על ישראל נטל כלכלי קשה מנשוא וביזבוז משאבים בלתי ניסלח. בעיקר גזרה הוועדה על צה"ל להתכונן במרץ למילחמה שהייתה - בניגוד לכל התובנות ההיסטוריות שהמלחמה הבאה לעולם - דגש לעולם!!! אינה חזרה משודרגת של המלחמה הקודמת.
במישור המחשבתי הוועדה התקשתה להבחין בין חוכמה בדיעבד לחוכמה שלפני מעשה. הפגם המחשבתי הזה חזר וחוזר על עצמו כל הזמן. כל תאונה היינו יכולים למנוע "אילו", כל תקלה וטעות הם "מחדל" - הבעיה שבעולם האמיתי ההחלטות מתקבלות תמיד לפני מעשה, תמיד עם שיעור מסויים של אי וודאות, תמיד בסביבה עם תרבות אירגונית מסויימת ובמיקרה של מילחמה ושלום עם שיעור גבוהה מאד של אי וודאות -לכן תמיד יהיו תאונות שנוכל לימנוע "אילו" ידענו את כל מה שיודעים לאחר מעשה. האם באמת אפשר לאמר על החברה הישראלית מאז ועדת אגרנט ותרבות וועדות החקירה שאיכות ותרבות קבלת ההחלטות בישראל השתפרה - כניראה שלא.
חברי ועדת אגרנט, כמו חברי כל ועדת חקירה, אינם יותר חכמים או מנוסים מאלו שהופקדו בזמן אמת על הביצוע והיתרון היחידי שלהם הוא חוכמת ה"בדיעבד" - האם זו באמת "חוכמה" - ספק גדול.
אגב זו לא רק בעיה של ישראל אלא של העולם המערבי כולו. דו"ח ה9/11 בארה"ב סירבל את המודיעין של ארה"ב בבירוקרטיה בלתי ניתנת לשליטה והמחדל הגדול של הערכת המודיעין הווירטואלית כאילו יש נשק להשמדה המונית בעיראק הוא תוצר, בין השאר, של הבירוקרטיה המודיעינית כמסקנות הדו"ח.
ועדת אגרנט ובכלל תרבות וועדות החקירה לא שינתה את העובדה שהחלטות צריך לקבל בתנאי אי וודאות במידע כפי שהוא ניתפס בזמן אמת - לכך אין פיתרון - לכן מה שנוצר זה תרבות ההתחמקות מהחלטה, השלכת האחריות על אחרים ותרבות "כיסוי התחת" שמקבלת ביטוי תמציתי במישפט "לא מהנימנע".
כמעט כל ביצועי צה"ל לאחר מלחמת יום הכיפורים נפלו ביצירתיות ובתעוזה שלהם מביצועי צה"ל במלחמת יום הכיפורים. יש לכך מספר סיבות שלא את כולן אני יודע אבל אמנה את חלקן: א. - שפע של משאבים ועודף של אמצעים שנערמו בימ"חים גרמו לנטיה לפתרון מיבצעי כמותי על פני האיכותי. בסופו של יום החסר הוא אבי היצירתיות; ב. - תרבות "כיסוי התחת" והפזילה לאפשרות אל ועדת חקירה עתידית השפיעה מאד על התעוזה והנכונות ליטול סיכונים ביחוד במקום שבו עוד חטיבת טנקים היא פתרון אפשרי וג. - החשש ההולך ומתעצם בצה"ל מפני ניפגעים שצריך להסביר אותם בהחלטות שהתקבלו בתנאי אי וודאות.
לסיכום וועדת אגרנט לא הועילה אלא רק הזיקה לשיקום צה"ל כצבא "קטן וחכם" ויתכן שניזקה המתמשך היה גדול מנזקה של המלחמה עצמה. יש גם נחמה שלמלחמת יום הכיפורים היה הישג מדיני ענק , גדול מכל מחיר מדיני שאולי שילמנו - הישג שעוד לא היה ידוע לועדת אגרנט, שהמלחמה מחקה לתמיד את היומרה הערבית לחסל את ישראל במכה צבאית אחת - מעז יצא מתוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה