הרהורים על אגרנט - פרק ג'.

ראו - הרהורים על אגרנט - פרק א'
        הרהורים על אגרנט - פרק ב'

לקיחת סיכונים במצב לא קיומי

מתקפת הפתע המצרית/סורית סבלה משתי מיגבלות חמורות שהמתכננים הערבים היו מודעים להם: א. היא יכלה להתנהל רק תחת מיטריית טילי הנ"מ הערבית, כלומר לטווח של 20 עד 30 ק"מ; ב. היא יכלה להימשך כל עוד המילואים לא גוייסו באופן מלא והתייצבו בחזית. במהלך המילחמה  לא הצליחו חיילות האוויר הערביים וכימעט שלא ניסו לשבש את גיוס המילואים ואת זרימתו לחזית.  שיגרת החיים הכלכלית והחברתית ותיפקוד התשתיות כמעט ולא  הותקפו או ניפגעו במילחמה. אופן הפעלת הכוח הערבית העידה על מטרות צבאיות מוגבלות במקום, מרחב החזית, ובזמן, 48 השעות הראשונות, רחוק מאד מהמטרה של השמדת מדינת ישראל.

בראייה מרחוק תורת הביטחון הישראלית הצליחה מעל הצפוי! - הצבא הסדיר בלם את האוייב בטרם הצליח להגיע למרחבי ההערכות או לעורף האסטרטגי של המדינה וצבא המילואים הפך את הקערה על פיה. יתר על כן צה"ל, במימדים ובכוח שהיה לו במלחמת יוה"כ הספיק, עובדתית, להגן על המדינה, אזרחיה ותשתיותיה עוד בטרם הגיע לארץ תחילת הסיוע האמריקאי - הוא לא הספיק למנוע הישג מדיני של האויב בצורת חידוש המו"מ המדיני בתנאים רצויים בעיקר למצרים, הישג שלדעתי נבע מעצם פריצת המילחמה בלי קשר לתוצאותיה המוחשיות.  הקביעה שלישראל נישקף איום קיומי  לא עלתה מתוכניות המלחמה המוגבלות מאד של הערבים עצמם ולא מהמרחב המוגבל בו הפעילו את כוחם - קו החזית ולא העומק האסטרטגי והעורף הלוגיסטי. הדברים לא ניראו כך ביום השני של המילחמה, השביעי לאוקטובר, שעה שמשה דיין גלש לזריעת דה-מורליזציה ודיבורים על "חורבן בית שלישי" עם המלצות להכין לפעולה את "ברירת שימשון" אך שאר הנהגת המדינה לא נתקפה בפאניקה של משה דיין.    יתר על כן ועדת אגרנט, ובה שני רמטכ"לים לשעבר, התכנסה באפריל 1974, שבעה חודשים אחרי המלחמה, כשהתמונה כבר הייתה ידועה אלא שהמנדט שלה לא איפשר לה להתייחס לשאלת מהות האיום הערבי  והתשובה הצה"לית במלוא הרצינות ובהיקף המלא שלה.

האלוף גיורא איילנד, לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי והיום חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי של אוניברסיטת תל אביב כתב לפני שבועיים מאמר בידיעות אחרונות בו תקף את ההמלצה המיבצעית העיקרית של ועדת אגרנט - לתת תשובה ליכולת של האויב  ולא לכוונות שלו שהרי מין המפורסמות הוא  שמודיעין כוונות הוא כיעט בלתי אפשרי. הוא תקף את ההמלצה ראשית, כפי שציינתי לעיל,  שצה"ל בצורת ההערכות שלו על כל ליקוייה, כולל משקלו של חיל האוויר ומערך המילואים, כן! נתן תשובה ליכולת של האוייב בתנאים הגרועים ביותר האפשריים בכלל לצה"ל ושנית - מפני שיכולות האוייב, בהיבט האסטרטגי, הם כאלו  שתשובה להם, גם אם היא לא קיומית, תשעבד את משק המדינה כולו לצבא ולביטחון על חשבון כל דבר אחר שגם לו יש לו היבט קיומי כמו חינוך ופיתוח. די היה בהמלצה מוגבלת לתת מענה להערכות נקודתית טקטית של האויב.

הניסיון המצטבר מאז מלחמת העולם השניה במדינות הגוש הסובייטי שקרסו כלכלית, באלבניה והיום בצפון קוריאה שכשמשק משקיע לאורך זמן מעל ל 16% מהתל"ג בביטחון, כמו שישראל החלה להשקיע ב 1974, הוא דן את עצמו לקריסה מוחלטת. לאור לקחי ועדת אגרנט לתת מענה ליכולת האויב, שכללה מאגרי נשק ענקיים בלוב, צבא ענק בעיראק וצבאות החזית של מצרים, סוריה וירדן  העצים צה"ל את עצמו בעשור שלאחרי מלחמת יוה"כ ב 150%. מ כ 1350 טנקים למעל 3500 טנקים, מאלפיים נגמ"שים ל 8000 נגמ"שים, ומ כ 6 אוגדות ל 13 אוגדות. צה"ל התכונן ניפלא למהדורה חוזרת של מלחמת יוה"כ כשהלקח ההיסטורי האמיתי הוא שהמילחמה הבאה היא לעולם לא חזרה על המילחמה הקודמת. לצה"ל בשלב הזה, תחילת שנות השמונים, היה יותר צבא מלצרפת, בריטניה וגרמניה במשולב  על כלכלה שהיא קמצוץ מכלכלת המעצמות האירופאיות. הנטל התקציבי גרם לעשור אבוד בכלכלה הישראלית והיה יכול להיות מוצדק רק אם  הייתה נישקפת סכנה קיומית אמיתית למדינת ישראל - מה שלא עולה מדיוני ועדת אגרנט במישור התיאורטי ולא ממצב הלחימה בשטח במישור המעשי.  אין לדעת מה היה קורה אילו אבל ישראל יכלה להיות היום בקלות ברמת חיים של 40,000$  לולא אפקט יום הכיפורים ואגרנט. כשמדובר בסכנה שאינה קיומית למדינה כמו מיצוב מדיני, מספר הניפגעים, המשמעויות הכלכליות וכדומה חייבת המדינה לתעדף ביטחון מול חינוך, שיכון, קליטת עליה, ישוב הנגב והגליל ופיתוח טכנולוגי ומדעי  מול טנקים אחרת היינו מגיעים, לפי אגרנט, לתסריט האלבני  (הצפון קוריאני או הסובייטי) של קריסת מערכות כלכלית  כי אין אף מדינה במאה העשרים שקרסה בגלל מחסור בתקציב הביטחון אבל כמה עשרות מדינות שדנו את עצמם לעוני, רעב, אלימות ומחיר בחיי אדם בגלל מימדי תקציב הביטחון.  בדיעבד הצבא הענק שניבנה למילחמת יוה"כ  השניה  החליד ברובו במחסנים מחוסר שימוש כי אגרנט קבע שאסור לקחת סיכונים גם כשהם לא  ממש קיומיים.

בפרק הבא - אחרית הדבר.