ספרים ומחקרים רבים עסקו באי ההבנה הפוליטית שהביאה לפלישת עיראק לכוויית בקיץ 1990. סדאם חוסיין לא רצה להתגרות בארה"ב והאמין, משיחתו עם שגרירת ארה"ב בעיראק באפריל 1990, שארה"ב מתייחסת לאפשרות הפלישה לכוויית כעיניין פנים ערבי - ארה"ב מצידה האמינה שסדאם חוסיין מבלף וכי, לאחר מלחמת הדמים הארוכה עם איראן, אין לו יותר חשק להרפתקאות צבאיות, סה"כ הוא רוצה חלק יותר גדול מתמלוגי הנפט של שכנותיו הערביות ובעיקר של כוויית סביב המחלוקת על שדה הנפט ברומיילה שחלקו משתרע, אמנם מתחת לקרקע, בעיראק. במלחמת המיפרץ השניה ב 2003 שיחק אותה סדאם חוסיין כאילו יש לו נשק להשמדה המונית כדי להרתיע כל תוקפנות, בעיקר אזורית, נגד עיראק. ככל שסדאם חוסיין היה יותר דו משמעי כך הוא חיזק את הרושם שיש לו נשק כזה ואת העילה לתקוף אותו. בסיפרה של ברברה טוכמן "אוגוסט 1914" היא מראה במפורש כיצד אי הבנת הצדדים אחד את רעהו והחששות ההדדיים הובילו למילחמה שאיש לא רצה בה עם עשרות מיליוני הרוגים. אני קורא לתופעה "הפוליטיקה של בבל".
בעיקרו של דבר ניסה הנשיא אובאמה, בנאום שבו הודיע על דחיית ההתקפה בסוריה, להשיג לגיטמציה על חשבון הדחיה. רק ימים יגידו אם ההימור הצליח והאם אישור הקונגרס לתקיפת ענישה בסוריה ישפיע על אופי התקיפה בסוריה וימחק את הלעג והרושם ההססני שארה"ב משדרת. ברור שכדי לשקם את האמינות של ארה"ב, למשל בנושא האיראני, התקיפה הדחויה צריכה להיות הרבה יותר משמעותית ברושם שהיא משאירה מאשר תוכנן, כניראה, מלכתחילה. מסתבר שהמשפט בנאומו של אובאמה שאין משמעות אם ההתקפה תהיה בעוד יום, שבוע או חודש הוא בעליל מוטעה מפני שהדחיה או תקטין את האפקט של ההתקפה האמריקאית או תאלץ את ארה"ב להעצים אותה. אבל מעבר למיקוד בהתקפה עצמה מתפתחת "הפוליטיקה של בבל' לכדי שורה של שיקולים מוטעים מצד כל הצדדים המעורבים.
בשאר אסאד, שעדיין לא יודע מה מחכה לו מעבר לפינה, כבר התייהר אתמול בראיון ליומון הצרפתי 'לה פיגארו' שתקיפת סוריה "תצית מלחמה אזורית" ולעג לנשיא אובאמה אותו הגדיר הססן וחלש. רוסיה, שחקן מפתח בסוריה, מריחה את החולשה גם היא. ב 30/08/2013, יום לפני נאום הדחיה של אובאמה הופיע נשיא רוסיה פוטין בטלוויזה הרוסית וקרא לנשיא אובאמה, כ"חתן פרס נובל לשלום" לא להרוג אזרחים סורים ולפתור את המשבר בסוריה ב"דרכים דיפלומטיות", למעשה הוא קירב סולם לעץ של אובאמה. מאז הנאום עמלים חברי פרלמנט רוסיים, כניראה בהנחיית הנשיא פוטין, לשכנע את עמיתיהם בארה"ב שלא לתמוך בנשיא, מהלך חסר סיכוי, אבל רוסיה הפסיקה להציע "פיתרון דיפלומטי" לסוריה - אולי מתוך אי הבנת הניקרא. מבחינת רוסיה ארה"ב מסתבכת ולא היא צריכה להושיט לה סולם חילוץ. איראן ששה ושמחה על הדחיה ונותנת פרשנות "תבוסתנית" לדחיה והנשיא אובאמה מצידו משקיע מרץ וזמן להרגיע את בנות בריתה של ארה"ב - סעודיה ובעיקר ישראל, שהוא עדיין נחוש למנוע נשק גרעיני מאיראן בכל האמצעים. ברור שדיבורים לא יספיקו והוא יצטרך להפגין את הנחישות בצורה מוחשית כל שהיא.
כך או כך הזמן לא עומד מלכת, ויש פער עצום בין איך כל צד מבין את המצב ומפרש אותו לבין היכולת להידבר בצורה ישירה ולמנוע אי הבנות - מצב קלאסי של "מגדל בבל פוליטי". ניסיון העבר מראה שדיקטטורות נטו בדרך כלל לטעות בהבנת המנגנון הדמוקרטי ובנחישות של הדמוקרטיות לפעול בסופו של יום. הייתי מוסיף - מצב קלאסי לאסונות פוליטיים. אישית הייתי מציע למדינת ישראל, שיש לה כן דיבור טוב עם ארה"ב,' לא להתערב אבל גם לא לקפוץ למסקנות לגבי הנחישות של ארה"ב - הרי איש לא יודע היכן נהיה בעוד שבועיים.
לא נותר אלא להסכים עם באשר אסד שהנשיא אובמה הססן וחלש, כם אם תהיה תקיפה משמעותית בסוריה כמו שדורשים הסנאטורים מקיין וגראהם התדמית הלוזרית תישאר.
השבמחקההשוואה לג'ימי קרטר בלתי נמנעת.
באשר לאיראן כבר הגבתי בעבר שאובמה לא יתקוף (הלוואי ואתבדה) וישראל תעשה זאת לבד.
אם אין אני לי מי לי?