יום רביעי, 28 באוגוסט 2013

חלונות פתוחים וסגורים


בתהליך בינינו לפלשתינים' בעיקר מאז ועידת מדריד ב 1991, לפני 22 שנים, הרבו להשתמש במושג "חלון ההזדמנויות" שתמיד הוגדר כעומד להיסגר אם לא תמוצה "ההזדמנות האחרונה". ג'ון קרי לא שונה מקודמיו גם בנושא הזה. אלא שמעולם לא היה חלון הזדמנויות אחד - היו כמה חלונות וזה של הישראלים היה פתוח לכיוון אחר מזה של הפלשתינים.  עד וכולל ה"הקפאה" המפורסמת ב 2009 ראו הפלשתינים לפניהם דרך החלון אופק ירוק ושמש זורחת וחלון שלא ניסגר. הדינמיקה הייתה שכל סבב שיחות, כל תהליך חדש וכל מו"מ התחיל מנקודה טובה יותר מהתחלת הסבב הקודם. זו אולי אחת הסיבות למה הפלשתינים דחו את הצעות אהוד אולמרט משלהי 2008.  אם יצחק רבין לא העלה על דעתו לחלק את ירושלים, לוותר על שליטה בביקעת הירדן ועל נוכחות ביטחונית בכמה נקודות ניבחרות בגב ההר  הרי ברק בקמפ דיוויד 2  בקיץ 2000 כבר דיבר על חלוקת ירושלים, על נוכחות ביטחונית זמנית בלבד בביקעה ועל פינוי מוגבל של מתיישבים מאיו"ש והעברת 96.5% מיש"ע לפלשתינים. אהוד אולמרט כבר דיבר על 99.8% משטחי הגדה ועזה, על פינוי כמעט מוחלט של תושבים ביש"ע, על סידורי ביטחון בינ"ל בביקעה ואפס נוכחות בגב ההר. הפלשתינים עצמם הודו שלמעשה הציע להם אהוד אולמרט 100%.


בקביל לשיפור המתמשך בהישגים של הפלשתינים המשיך תהליך הדה-לגיטמציה לישראל וככל שהתהליך נימשך כך העמיקה הדה-לגיטימציה. בישראל שלט בשנות התישעים, על פי הנתונים הדמוגרפיים של אז,  חשש מהדמוגרפיה הפלשתינית המתעצמת. רבים וטובים בעולם, משמעון פרס אצלנו דרך טוני בלייר, ג'ון קרי, מזכיר המדינה של היום בארה"ב, ועוד ועוד האמינו בתום ליבם או ברוב בורותם שהסכסוך בינינו לפלשתינים הוא מקור אי היציבות במזה"ת. מדינות אירופה המשיכו להתאסלם בקצב מהיר וכך נטייתם המתחזקת של האירופים לתמוך בצד הפלשתיני של הסכסוך. העולם היה תלוי עדיין לחלוטין בנפט הערבי והמכנה המשותף השלילי של הערבים, שלא הסכימו על שום דבר אחר, היה ישראל. האופק ניראה לפלשתינים ורוד, מה שמעבר לאופק עוד יותר ורוד ומבחינתם לא הייתה להם שום סיבה לחשוש שהחלון יסגר. אצל הישראלים זה כמובן היה הפוך.


האינתיפדה השניה והסבבים הבלתי ניגמרים של תהליך השלום, שהיו לעתים מלווים באלימות קשה, המאיסו את התהליך על הישראלים. אם בבסיסו של כל שלום צריך להיות איזשהו אמון ברצון הכן של הצד השני - האינתיפדה השניה שחקה את האמון לרמה נמוכה השואפת לאפס. ה'אסון (אביב) הערבי' ניפץ  לחלוטין  את תאורית מרכזיות הסכסוך בבעיות המזה"ת - לא ידוע לי כמה בעולם הערבי או באירופה עדיין חושבים שהסכסוך הוא לב הכאוס המזרח תיכוני וכמה חושבים או מתחילים להבין שהסכסוך היה תרוץ להנציח את בעיות המזה"ת עד פיצוצם הבלתי נימנע.  בכל מיקרה ככל שהמירקעים מלאים בזוועות אחרות באזור כך דועכת ההתעניינות בסכסוך. משקלו של משק הנפט הערבי הוא עדיין כשליש מהמשק העולמי אך התלות בו  ירדה ככל שמתגלים מאגרים נוספים של אנרגיה ומשתכללות טכניקות ההפקה. משק האנרגיה הפך ממשק של מוכרים - מדינות ערב בעיקר, למשק של קונים ויותר משהמערב תלוי בנפט הערבי הם תלויים לקיומם ולמחייתם במכירתו. חרם נפט כמו ב 1973 הוא בלתי אפשרי כי הוא ימיט אסון על כל חצי האי הערבי  ועל שאר מדינות ערב יצואניות הנפט. 

העולם הערבי בכלל והמזה"ת בפרט מפולג ומסוכסך ולשתי המדינות היציבות היחידות שבו  - ערב הסעודית וישראל יש שפע של אינטרסים משותפים למרות העויינות הדתית והלאומית ביניהם: הגרעין האיראני, המלחמה בטרור המוסלמי של אל קעידה, המאבק באחים המוסלמים, ייצוב מצרים ומענה לוואקום האמריקאי שנוצר באזור. בנדאר בן סולטן, ראש המודעין הסעודי, בזמן היותו שגריר ארצו בארה"ב, לחץ תוך שימוש בביטויים מעליבים, על יאסר ערפאת לחתום על שלום עם ישראל בקמפ דיוויד 2 והוא ידוע בנתיבים שיש לו לישראל.  הפלשתינים הם בעיני הסעודים מיטרד מעצבן אבל זניח. היתר עדיין מאשימים את ישראל אבל אין קונה לסחורה ובעיקר אין יותר התעניינות בבעיה הפלשתינית. בראיון למגזין האמריקאי "אטלנטיק", שהתפרסם ב 18/03/2013 בארה"ב, העז המלך עבדאללה מירדן לומר במפורש כי יחסיו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו השתפרו וכי האחרון תורם ליציבות הממלכה ההאשמית. "היחסים בינינו חזקים מאוד" ו"השיחות שלנו השתפרו מאוד" אמר המלך.


מסע הדה לגיטמציה לישראל  עדיין נמשך על ידי חבר פעילים מכורים לנושא אבל איבד כמעט לחלוטין את המימד ההמוני העממי שלו. מיבצעי התרמה וגיוס שמבוססים על פניה לציבור הרחב לא זוכים להיענות. מצד שני ישראל הופכת לכוח יציב וחזק באזור שאפשר להידבר איתו, להסתייע בקשריו ולסמוך על המודיעין שלו.  העיסקאות הביטחוניות של ישראל שוברות שיאים ולהרבה מדינות יש עיניין רב יותר בטכנולוגיה הישראלית מאשר במצב הפלשתינים. אין על ישראל היום שום איום קיומי למעט, כאפשרות עתידית, הגרעין האיראני  וכל האיומים הרבים הפכו להיות איומים מיטרדיים. אכן אירופה עדיין מתאסלמת ובמדד הזה עדיין לא חל שיפור במעמדנו, יתכן שנרגיש שיפור כשהגז הישראלי יתחיל להגיע ולסייע במיקצת למשק האירופי המקרטע.


באשר לפלשתינים עצמם - חברתם מפוצלת בין שתי מיני מדינות יריבות בעזה ובגדה עד כדי שמזכ"ל האו"ם  בן קי מון בביקורו כאן בפגישה עם סטודנטים בארמון הנציב ב 16/08/2013 אמר כך  "פיוס בין ישראל לפלסטינים חשוב מאוד. לא יכול להיות פתרון של שלוש מדינות - מדינת ישראל ושתי מדינות פלסטיניות". הגדה המערבית סובלת מהגירה קשה החוצה שמקפיאה הלכה למעשה את ההתפתחות הדמוגרפית של החברה הערבית. אפילו חלק מערביי ישראל מתחילים לראות יתרונות , נוכח התפרקות החברות הערביות מסביב, בישראליותם על פני זהותם הפלשתינית. גם אם הם לא יודעים זאת, לא מבינים או לא מטמיעים זאת הפלשתינים נידחקים מהמרכז לשוליים מלהיות המגדיר של הפוליטיקה האזורית לניספח של האירועים, למעשה לניספח שולי. כרגע מהחלון שלהם נישקף אופק שחור של עשן הבעירה האזורית ואם לא יסגרו את החלון מיד תגיע האש גם אליהם.  


בפגישה של שר החוץ הצורפתי לורן פאביוס, אחד ממובילי התאוריה שהסכסוך עם הפלשתינים מערער את היציבות האזורית, עם אבו מאזן ברמאללה ב 24/08/2013,  אמר לורן פאביוס "חשוב מאוד שהצדדים יתקדמו במגעים משום שזה יועיל למזרח התיכון כולו", הדגיש פאביוס. "הסכסוך בין ישראל לפלסטינים הוא עדיין סוגיה מכרעת, לכן צריך לפתור אותה בדרכי שלום". עדיין סוגייה מכרעת כבר לא הסוגיה המכרעת, כבר לא פיתרון מייצב למיזרח התיכון אלא רק מועיל לאזור  ובעיקר עדיין - שעון החול של הסוגיה הפלשתינית, גם פאביוס מבין, מתרוקן. אגב אבו מאזן בראשית דבריו טען שלמרות סוריה ומצרים הסוגיה הפלשתינית היא עדיין "המרכזית" באזור.  


אפשר לכתוב המון מאמרים על האפשרויות הרבות שבפני ישראל.  אני מכנה את האביב הערבי "ההגדרה מחדש של המזה"ת". זה כולל הגדרה מחדש של מעמדה של ישראל באזור והגם שהשינאה תמשך - אין יותר, אפילו אצל הערבים, קונה לסחורה שישראל אשמה בכל דבר וש"הסכסוך" הוא מקור הצרות של המזה"ת. יש כבר אצל הערבים, כמו מלך ירדן לדוגמא, שמבינים שישראל היא מקור של יציבות.  החלון שלנו פתוח לרווחה והגם שהסירחון האזורי חודר דרכו האופק בהיר והשדות ירוקים.


איני פלשתיני ואיני יודע מה חושבים בחדרי החדרים ברמאללה אבל לו אני מנהיג פלשתיני הייתי מנצל את ההזדמנות לחתום על הסכם עם ישראל בתנאים הכי טובים שאפשר כי מחר ההיסטריה תדחק אותם לפינה, למעשה היא כבר דוחקת אותם היום. אם יש חלון הזדמנויות - ביטוי שאני חשדן לגביו מאד,  הוא פתוח לישראלים אבל הולך להיטרק בחוזקה על הפלשתינים. 

2 comments:

  1. טל הראל סן פרנסיסקו28 באוגוסט 2013 בשעה 17:54

    לדעתי אתה מתעלם מ 2 עובדות יסוד:
    1. אבו מאזן זה סוס מת שאין לו מנדט לחתום והנייר עליו נחתום משול לקליפת השום.
    2. הקשרים עם סין מתהדקים ומהווים תחליף נאות לאירופה המתאסלמת.
    הייתי מאמץ בחום את תכנית נפתלי בנט.

    השבמחק
  2. התנהגות העולם הערבי מסביב מוכיחה שאין דבר כזה "דו קיום בשלום". וכדי לחיות בשלום חייבים הפרדה בין שבטים, לאומים, דתות וכדומה.
    לכן, חרף נסיון התקשורת והמשפט למנוע העלאת הנושא, ציבור הולך וגדל מבין שהדרך היחידה לשקט מסויים באיזורנו מחייב הפרדה בין יהודים לערבים, או בקיצור "טרנספר".
    ההבנה שאין טעם בהסכמים עם שליט ערבי כזה או אחר גם היא חודרת לתודעה, ולא ירחק היום והגישה "ירדן היא פלשתין" תשוב להיות בכותרות, ועימה התבונה המחייבת השלמת תהליך חילופי אוכלוסין, או בקיצור יהודים ליהודה - ערבים לערב.
    זו הדרך היחידה לשלום באיזורנו, והמציאות מוכיחה זאת יום אחר יום.

    השבמחק