לאחרונה רבו המיקרים של אסונות עם פעוטים במסגרת התא המשפחתי שאמור לגונן על הילד. התופעות מתמקדות בטביעה בבריכות ביתיות ושיכחה ברכב נעול. מכאן כמה הערות והסבר לא מדעי.
ראשית הפעוטים נימצאים רוב זמנם ליד ובהשגחת ההורים ולכן האסונות הם בסביבת והשגחת ההורים. רוב האסונות עם ילדים הם, כמובן, בסביבה הטיבעית שלהם - הבית, גן הילדים, מגרש המשחקים וכדומה. בכל מקום שיש בני אדם, כולל הורים וילדים, גננות ומשגיחים, יהיה תמיד גם שיעור מסויים של אסונות. אין, לי לפחות, שום נתון על ההסתברות לאסון כזה או על השיעור היחסי שהדברים קורים דווקא אצלנו. פעם, לפני עידן הבריכות הביתיות והמוטוריזציה (מינוע) הנירחבת של חיינו, כולל חיי המשפחה, האסונות הנפוצים היו של מים או שמן שנשפכו מהגז או השיש על הילד, אסונות בין ילדים בשעת משחק בחצר וכדומה. הגורם ואופי האסונות השתנה בהתאם לשינוי בסביבת חיינו אבל לא עצם התופעה של אסונות במעגל המשפחתי. אגב בגלל המצאות ילדים במעגל המשפחתי, שהוא הסביבה הטבעית שלהם, הם גם חשופים לאלימות והזנחה במישפחה מכל סוג.
מכאן לגורם אפשרי לגל האסונות האחרון. הייתי מגדיר זאת כהרחבה של מעגל ההתייחסות וירידה ביכולת להתמקד במעגל אחד. אסביר - לפני 40 שנה 90% מאיתנו היו מנותקים ממעגל העבודה, החברים והמישפחה כשנהגנו ברכב. לחלק מרכבי הביטחון וההצלה היו מערכות אלחוט מגושמות לתקשורת לא נוחה ושלא מעודדת שיחה אלא רק העברת הודעות. התקשורת של הנהג המצוי עם סביבתו הייתה מוגבלת לאיתותי המכונית, לציפצוף לנהגים אחרים בפקקים ובערך זה הכל. משהגענו ליעד המשימה כמעט לא היו גורמים מסיחי דעת להסיט אותנו ממשימתנו עד שניכנסנו למישרד, לגן או ליעד אליו רצינו להגיע.
התקשורת המודרנית מסוגלת וגם עושה זאת בפועל להעתיק אותנו בשניה ממעגל התייחסות אחד למעגל אחר. אנחנו יכולים לבלות עם חברים ובשניה להיסחף לאירוע חברתי במקום אחר, לאירוע משפחתי או לאחריות שיש לנו במקום העבודה. התופעה שחברים או זוגות יוצאים לבלות ביחד, במין מעגל חברתי או רומנטי, וכשהם ביחד הם בעצם במקום להעסיק את עצמם אחד עם השני מעסיקים את עצמם, באמצעות הסמרטפונים או הניידים המתוחכמים, עם מעגל אחר ושקועים בו עד כדי התנכרות לחברים בבילוי או לבן/בת הזוג הנימצאים ממש לידם ואיתם היא כבר מהידועות. לא פעם, בשיחת חולין עם חברים, העדיפות המוחלטת של בן השיח היא לא לדמות המוחשית שנמצאת לידו אלא לצילצול הנייד מחבר או עמית לעבודה שמנתק אותנו מהחבר המוחשי לזה הווירטואלי שמעבר לקו. (אני עצמי, כשניסיתי לשוחח עם מכרה שלי שלא התפנתה מהשיחות הבלתי נגמרות בנייד, התקשרתי לבסוף אליה בנייד שלי למרות שהיא ישבה מטר ממני - גם השגתי את תשומת ליבה וגם הצלחתי, במיקרה הזה, להעביר את המסר). למעשה התופעה של ניידות בין מעגלי התייחסות שונים, התנכרות למעגל המוחשי הקרוב והתמקדות במעגל הווירטואלי הקורא לנו דרך הנייד החכם, שבה שני בני זוג שקועים כל אחד בנייד שלו ולא איש ברעהו היא בדיוק אותה תופעה של לשכוח ילד באוטו, לא לשים לב לילד בבריכה הביתית לשניה, רק שהתוצאות פחות טרגיות.
אני מניח שאף הורה לא יעז לצאת את ביתו ולשוחח עם השכן כשפעוטים מדשדשים בבריכה הביתית והוא המבוגר האחראי בבית. למעשה הרבה הורים יוצאים "לשוחח" עם חברים, בני משפחה וגורמים בעבודה כשהם פיזית בבית, ליד בריכת הילדים, ונפשית הם בעולם אחר טרודים ומוסחים ממנו.
האם יש דרך לצמצם את התופעה? אני אישית נגד תקנונים, חוקים וניסיון של הבירוקרטיה להיכנס ולהחליף את האחריות של ההורים. זה לעולם לא מצליח. אבל יש להגביר את המודעות לקשר בין הנגישות הרחבה שיש לנו כל הזמן להרבה מעגלים בחיינו לבין הסחת הדעת וחוסר הריכוז מהמעגל החשוב ביותר, המעגל האמיתית והמוחשי של יקירינו. אני משער שבקרוב ימציאו אפליקציה שבה בני הזוג יוכלו להתריע אחד לשני ולחזור ולמקד את תשומת ליבם למשימה ואולי על ידי כך להמעיט באסונות. בשלב ביניים הייתי ממליץ להורים פשוט לסגור את הסמרטפונים בדרך לגן עם הפעוט. הקידמה לא באה בחינם, היא גובה קורבנות בדרך ולנו ההורים החובה להיות מודעים לקשר ולנהוג באחריות. גם לסגור את הנייד לחצי שעה זה סוג של אחריות ומודעות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה