מחאת השבעים - מה עם העניים?

לפי נתוני הארגון הבינ"ל לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי - OECD, המאגד 34 מדינות, כולל למשל מקסיקו ותורכיה, שישראל נימנת אליהם, הפער הכלכלי והחברתי בישראל הוא מהגבוהים אם לא הגבוה ביותר. הנתון הזה שימש גם את אנשי המחאה החברתית של קיץ 2011 להוכיח שאין עתיד למעמד הביניים בישראל - בקיצור יש רק יאוש. במועד המחאה היה שיעור האבטלה, לא כולל סטודנטים, של מקבילהם באירופה כדי 15%. נכון שבסקנדינביות, בקנדה, ארה"ב ואוסטרליה המצב היה והוא עדיין הרבה יותר טוב. תמיד יש מקום בעולם שיותר טוב לחיות שם מאשר בישראל בגלל השלווה הביטחונית, הרווחה החברתית ורמת החיים ובכך אין כל חדש.

אבל OECD גם הצביע על מקור הפער - לא מעמד הביניים המתרסק אלא הערבים, החרדים ובשוליים עולים מאתיופיה - הציבורים שלא היו מיוצגים במחאה. במחאה היו מיוצגים אלו ששברו שיא עולמי  בתפוצה, שימוש ושידרוג סמארטפונים, שרובם נוסעים לפחות פעם בשנה לחו"ל, כמעט שיא עולמי, ושכל הפרמטרים לא תומכים בטענתם שהם "לא יכולים לגמור את החודש" - לו היו נוהגים בסבירות במשאבים שברשותם.  בסוף המחאה יצרה לחץ פוליטי עצום להיטיב את מצבם של אלו שמצבם לא רע  וזה בא כמובן על חשבון מי שקולו לא נישמע - הערבים, החרדים ואוסיף בכלל הפריפריה הכלכלית והגאוגרפית של המדינה.

יאיר לפיד מגלה בדרך הקשה מאד שקל ופשוט למתוח ביקורת ולפזר הבטחות כגון "לא יוטלו מיסים על מעמד הביניים". כבר בשעתו כתבתי כאן בבלוג, במועד מתן ההבטחה, שבדיוק מהסיבה שמעמד הביניים הוא הליבה הכלכלית של המדינה, בדיוק מאותה הסיבה אין אפשרות לחולל שינויים בכלכלה בלי שותפות מעמד הביניים, בדרך כלל כאילוץ. לאלו שמתחת למעמד הביניים ממילא אין ולאלו שמעל יש הרבה אפשרויות אחרות להשקיע את הונם. אפילו יאיר לפיד אמר שאם חברת היי טק ענקית תרצה להשקיע מיליארדים בישראל הוא יזחל על ארבע כדי שההשקעה תתממש.

לדפני ליף, שלדעתי המחאה ככזו היא סיבת הקיום שלה, יש את הפריבילגיה  שהיא לא צריכה לדאוג לדימונה, למצפה רמון, שם ניסגר הגן האחרון של נעמת, המסונפת להסתדרות, שמחיר הפעלתו  היא הרבה פחות מקיצוץ פרומיל (אלפית) משכר עובדי הנמלים, היא אינה צריכה לדאוג לזרם של השקעות זרות, לתקציב הביטחון  או לעבודה בקרית שמונה, שם ניסגר לאחרונה מיפעל של מישרד הביטחון (הוא כבר ניסגר מספר פעמים בעבר, הוא לא יעיל אבל כמו מפעלי הטקסטיל של שנות השישים - המשמעות החברתית של סגירתו גדולה במונים מהנטל הכלכלי של הפעלתו).  יתר על כן, היות וקריית שמונה היא בפריפריה הגאוגרפית והעובדים של  המיפעל הביטחוני אינם מעמד הביניים אלא מעמד העובדים, בדיוק כמו פרי-גת בחצור, ספק אם דפני ליף נתנה דעתה למצבם ושיש לה פיתרון אינטליגנטי כלכלי למצב.  

מסתבר שכשצריך לדאוג דווקא לחלשים יותר, לאזן בין מיסוי גבוה שמדכא צמיחה ולבסוף גם מקטין את ההכנסות, למיסוי נמוך יותר שמעשיר קצת יותר את העשירים אבל גם מאיץ צמיחה ולבסוף גם מגדיל את ההכנסות, כשצריך לאזן בין פריפריה מכל סוג למרכז השבע מוחלטת ויחסית, בין גופי כוח ואינטרסים שונים אין פתרונות קלים - מה שקל זה הביקורת. לדעתי כרגע כלכלת ישראל צריכה להתמקד בעיקר ב 5 נושאים מרכזיים שיבטיחו את עתידה גם על חשבון ההווה- א. השקעה נירחבת בחינוך מתקדם דווקא באוכלוסיות חלשות - ערבים, חרדים ועולים מאתיופיה: ב. פיתוח טכנולוגיות מתוחכמות משולבות היי-טק: ג. שילוב חרדים וערבים בשוק העבודה הישראלי המתקדם - זה שבו השכר גבוהה ולא כעובדי ניקיון או קבלני שיפוצים: ד פיתוח משק האנרגיה הישראלי והשלמת שדות הגז ואולי הנפט שימצא בטכנולוגיות של אנרגיה חליפית זולה ו ה. פיתוח הארץ כתחנת שינוע וצומת תעבורה מהמערב למדינות ערב והמזרח הרחוק ולהיפך - מהמזרח הרחוק  למערב. באשר למעמד הביניים המתרסק בהחלט אפשר לדרוש ממנו שישתתף במאמץ - למעשה אין ברירה כי כל הטייקונים ביחד  לא מסוגלים לתת, אפילו בקירוב, מה שמעמד הביניים יכול.  המטרות האלו חשובות הרבה יותר ולבסוף גם מעמד הביניים הישראלי ישגשג ויתרחב אם המטרות האלו יושגו אפילו באופן חלקי. אם מדברים על צדק חברתי - זה המתכון.