באופן מאד מכליל אפשר להגדיר את העולם שלאחר מלחמת העולם השניה ועד המאה ה 21 כעולם שמישקל הכובד הכלכלי שלו היה במדינות המערביות המפותחות של אירופה וצפון אמריקה. ריכוז המשאבים הזמינים והנגישים היה בעיקר באפריקה בה עשו מעצמות המערב כבתוך שלהן בסוג של קולוניאליזם ללא קולוניאליזם (לכת עם ולהרגיש בלי) וריכוז מקורות האנרגיה הזמינים היה בעיקר בעולם הערבי ואחריו המוסלמי ולכן התפתחה תלות מערבית גדולה בעולם הערבי. המוסדות העולמיים, האו"מ וניגררותיו, עוצבו, באמצעות מועצת הביטחון של האו"מ, בשליטת המעצמות שהתאגדו נגד הנאצים באירופה ונגד שותפתה ב"ציר" יפן במיזרח. השפעתן העולמית של צרפת, שותפה זניחה בניצחון על הנאצים (יותר צרפתים לחמו לצד הגרמנים מאשר לצד מדינות הברית לאורך המילחמה) ושל בריטניה נבעה בעיקר מהעוצמה הקולוניאלית שלהן. למעשה מקומן של צרפת ובריטניה במועצת הביטחון של האו"מ הוא שיור של עוצמתם הקולוניאלית ושל חלקם במאבק בנאצים. ספק אם יש בכך לגיטמציה מספקת לנהל את העולם היום.
מארג היחסים הגאופוליטי שצויין לעיל היה בין הגורמים שמיקדו את תשומת הלב העולמית בסכסוך בינינו לפלשתינים. אין קל מלשלם לערבים במישור הפוליטי על חשבון ישראל. מאחר שבאפריקה ממילא עשו המעצמות כבתוך שלהן לא היה צורך פוליטי, כלכלי ואינטרסנטי להתעסק בזוועות ההקשות פי כמה באפריקה.
לדעתי הכל הולך להשתנות בעשורים הקרובים. מרכז הכובד הכלכלי נודד מאירופה וצפון אמריקה למזרח ומרכז אסיה. משש הכלכלות הגדולות בעולם לפי הסדר ארה"ב, סין, יפן, גרמניה, הודו וברזיל רק שתי מדינות הן מערביות - ארה"ב וגרמניה. רק לשתי מדינות יש מקום של קבע במועצת הביטחון - סין וארה"ב. בעוד הכלכלה הסינית, הברזילאית וההודית צומחות במהירות רבה, הרבה מעל ל 5% בשנה, סין מעל ל 9%, כלכלות המערב או תקועות במקום או צומחות לאט מאד. כניראה שבתוך עשור סין תהיה הכלכלה הגדולה בעולם ובעשיריה הראשונה, לצד ברזיל, יהיו מדינות כמו אינדונזיה ותורכיה. כלכלת בריטניה, היום במקום שביעי בעולם , או תקועה במקום או מתכווצת וצרפת עדיין צומחת אבל בשיעורים זניחים. ספק אם בעוד עשור שתי המדינות עדיין יהיו בין עשר הכלכלות הגדולות בעולם. אן ספק העתיד הכלכלי הוא כרגע במיזרח ומרכז אסיה.
גם מקורות האנרגיה שהזינו את הצמיחה העולמית בחצי השני של המאה העשרים הם רבים ומגוונים, חלקו של המזה"ת הולך ומצטמצם ויצטמצם עוד יותר והתלות בערבים הולכת ופוחתת בקצב. כבר היום רוסיה ולא סעודיה היא יצואנית הנפט הגדולה בעולם. ב 2012 חזרה ארה"ב לספק את מלוא תיצרוכתה באנרגיה אחרי עשורים של תלות בנפט ערבי ובלי לגעת בעתודות הנפט הענקיות של מדף היבשת המיזרחי של ארה"ב. משק האנרגיה האמריקאי ממשיך להתפתח ולהתחדש במהירות. מדף היבשת של ברזיל, שטרם החלו בניצולו אלא בצורה מיזערית, אוגר בתחומו עתודות נפט שחלק טוענים יכולות להספיק לצריכה העולמית במאה הזו. במיזרח קונגו, בשטח שלא במפתיע מתנהלת בו כעת מלחמה בין שבט הטוטסי לממשל המרכזי, התגלו עתודות נפט שוות לאלו של ערב הסעודית (מה שמסביר את המעורבות הבין לאומית לטובת הממשל המרכזי ונגד רואנדה השכנה ושבט הטוטסי) ושדות הנפט בדרום סודן הנוצרית, לאחר שהושגה הבנה עם צפון סודן המוסלמית, עוברים תהליך מואץ של פיתוח. למרות כל הגילויים האלה מעריכים מומחים בארה"ב ש"המיזרח התיכון החדש (לא זה של שמעון פרס)" מצוי ברפובליקות המוסלמיות של מרכז אסיה - קזחסטן, תורכמניסטן, אוזבקיסטן וטג'יקיסטן. הם יהוו כניראה מקור אנרגיה מרכזי לצמיחה הכלכלית של סין. בקיצור בעוד הכלכלה העולמית נודדת מיזרחה התלות בנפט מיזרח תיכוני הולכת ופוחתת במהירות.
עוד לפני חמש שנים הזהירו כלכלנים שסנקציות על איראן יביאו לעליה מטורפת במחירי האנרגיה ולאסון כלכלי עולמי. האסון הכלכלי הגיע בלי הסנקציות וכשהגיעו הסנקציות השפעתן על מחירי האנרגיה העולמית לא מורגשת - להיפך מחירי האנרגיה דווקא הוזלו. שוק הנפט העולמי הפך באופן מובהק לשוק של מוכרים ומדינות ערב חייבות, ממש חייבות, למכור את הנפט שלהן כדי להשתקם ממלחמות (עיראק, לוב) או לקיים את רמת החיים ולהרגיע את האכולוסיה. לאחרונה הכריזה סעודיה, היצואנית השניה בעולם, על פרויקט ענק להפוך את כל משק האנרגיה הסעודי למשק של אנרגיות ירוקות וממוחזרות בתוך עשור מתוך מטרה לייצא את הנפט שלה עד הטיפה האחרונה ולנצל את המשאב החופשי השני שלה - שטחים ריקים גדולים ושמש אין סופית. חרם נפט כמו ב 1973 פשוט בלתי אפשרי היום כי יש שפע של מתחרים בשוק האנרגיה העולמי וומדינות ערב זקוקות להניק יותר משהמערב מוכן לינוק דווקא מהם. יתר על כן, המזה"ת שלאחרי ה"צונאמי הערבי" צפוי לתקופה של עוני ואלימות, התדרדרות בתיירות ובמקורות הכנסה אחרים ולתלות גוברת לא של המערב בהם אלא שלהם בשאר העולם.
במישור הפוליטי העולמי החלו מדינות כמו תורכיה והודו לערער על הדומיננטיות המערבית במועצת הביטחון של האו"ם. הלחץ רק בראשיתו אבל הוא ילך ויגבר ככל שהמוקד העולמי של כוח וכלכלה נוטש את המערב ועובר לחלקים אחרים בעולם. אפשר להגיד שהמאבק על המיבנה הפוליטי ועל הלגיטימיות של האו"מ כבר החל והוא ילך ויתעצם עם הזמן. אם האו"ם לא יתעצב מחדש אירגונים עולמיים אזוריים (כמו נאט"ו, ארגון מדינות אפריקה, הליגה הערבית או למשל הארגון הכלכלי של מדינות דרום מזרח אסיה) יתחילו לעצב את סדר היום העולמי ולמעשה הם כבר עושים זאת במידה רבה.
רבים גם בצמרת העולמית לא מבינים, לא מטמיעים או עדיין לא נערכים לשינוי העולמי. הם עדיין מדברים במושגים ישנים שלפיו הסכסוך הישראלי פלשתיני הוא מהבעיות הבוערות של העולם ומגדיר הזהות הפוליטית הבין לאומית של הרבה מדינות. אני, לו הייתי פלשתיני, הייתי מסתכל בדאגה על הזמן המתקתק ועל שעון החול האוזל במהירות בטרם העולם יזנח אותם כמו את הכורדים, הרוחנגה בבורמה או הדרפורים בסודן ויפנה לצרות אחרות לגמרי. לו הייתי פלשתיני שאכפת לו מעצמאות פלשתינית הייתי רץ להסכם בטרם מאוחר כי בעוד כמה עשורים לא ברור שמשהו עוד יזכור אותם.
אתה מתעלם מהפן הבלתי רציונלי ביחס לישראל והסכסוך.
השבמחקנשאלת גם השאלה מה תהיה ההשפעה על ישראל של השינוי הזה? כאשר ארה"ב ואירופה חזקות, אנחנו חווים הן מתמיכה והן מביקורת שנובעים משיקולים אי-רציונלים: סימפטיה לישראל/סימפטיה לפלסטינים. מה יקרה במצב שבו מדינות בלי סימפטיה לישראל יתחזקו?