הגל האנושי

ההגירה האישית ההמונית, בדרך כלל מארצות מצוקה לארצות הרווחה, היא ללא ספק התופעה העולמית המשמעותית ביותר של 30 השנים האחרונות. בעבר היו נדידות עמים אבל אז דובר בנדידות של קבוצות שלמות על תשתיתן החברתית והפוליטי. מדינות אמריקה, אוסטרליה, ניו זילנד ובמידה רבה דרום אפריקה, הן מדינות שקמו על תשתית של הגירה אישית ועדיין הממדים והעוצמה של ההגירה המודרנית הם חסרי תקדים.

יש הרואים בהגירה המודרנית סוג של צדק היסטורי, חברות ומדינות שנוצלו בצורה גסה בעבר, באמצעות הקולוניאליזם, כדי לייצר את רמת החיים המערבית באירופה, חוזרים, אם כי בצורה סטיכית, ליטול את חלקם במשאבים שנישאבו מהם דורות קודם. יש, ואני בינהם, החושבים שההגירה ההמונית דווקא מנציחה את אי השיוויון כי רוב המהגרים הם אנשים הנאבקים לשנות את מצבם מגרוע ליותר טוב, באופן עקרוני הם סוכני שינוי, אבל בהעדר זהות לאומית חזקה והיסטוריה להזדהות איתה בגאווה, הם סוכני השינוי של עצמם בלבד. מי שמצילים את עורם ואת עצמם אך משאירים מאחוריהם חברות מיואשות, שסוכני השינוי שלה והיסודות היותר דינמיים בחברה ברחו מהם בהמוניהם למערב. כבר כרגע נדידת ההמונים הגדולה מרוקנת את אפריקה וחלק ממדינות האסלאם מהיסודות היותר מוכשרים והפעילים, משנה לחלוטין את התרבות החברתית והפוליטית ברוב מדינות המערב, מערערת את זהותן הלאומית וטרם יצרה זהות חדשה להזדהות איתה.

ישראל תמיד ראתה את עצמה כחלק מהמערב, כחלק מאירופה ובאופן טיבעי נישאלת השאלה האם היא תוכל לחמוק מהתהליך הנדידה העולמי, האם תוכל לרסן אותו או לעצב אותו והאם המאבק על מדינה יהודית דמוקרטית, שצלח במידה לא מבוטלת מול המרחב הערבי והמוסלמי שבו אנו חיים, יצליח גם מול נדידת ההמונים העולמית והאם המאבק הוא בכלל מוסרי. הרי לישראל, שלא כבאירופה, אין מורשת קולוניאלית שחיסלה את הזהויות הלאומיות באפריקה, החריבה את התשתיות הפוליטיות והחברתיות שלהם והקימה תחתיהם דגמים "נוחים" לאירופה. ברור שבמאבק הזה אין פיתרונות קלים והברירות קשות.

בניגוד למקובל אין הוכחה שהמהגרים, לפחות בשלב הזה, הם יצרני פשיעה חריגים. הבעיה היא שהלחץ החברתי והפלילי שהם יוצרים מוטל כולו על אוכלוסיה חלשה בישראל במיספר מועט של מוקדים, כמו שכונת שפירא בדרום תל אביב. שם הבעיות החברתיות שהם יוצרים כבר עיצבו את פני השכונה, שם מתמקדת הפשיעה של המהגרים, גם אם היא נמוכה יחסית לאוכלוסיות מהגרים אחרות או בכלל. אותם מאשימים כל מיני יפי נפש בגיזענות ואני מניח שרובנו המוחלט לא היה מוכן לשאת איתם את הנטל.

כרגע ישראל מתנהגת כ"משאבת" הגירה בלתי נישלטת. מהרגע שמהגר שם רגלו על קו הגבול אסור לחיילי צה"ל להרחיקו והוא מועבר לטיפול רשויות ההגירה במיתקן "סהרונים" ליד באר שבע .מתברר ש 90% מהם מגדירים עצמם כמהגרי עבודה ולא כפליטים ורק שם מתברר שאין שום אמנה שישראל חתומה עליה המחייבת אותה לקלוט מהגרי עבודה, להבדיל מפליטים כהגדרת האו"ם. אבל כמי שכבר שוהים בחסות החוק הישראלי אין אפשרות לגרשם ללא הליך משפטי מתאים. בינתיים אוטובוסים של המדינה מעבירים מדי יום מאות מהגרים מנועי עבודה למרכזי האוכלוסין של ישראל שם הם מתמקמים במהירות בקירבה לבני מולדתם בשכונות היותר דלות של ישראל. כמנועי עבודה קיומם הדל הוא על חשבוננו, ימיהם עוברים בחיפוש עבודה לא חוקית שהיא, בבטלה מנוונת ובניכור גובר ולבסוף, באופן בלתי נימנע, גם בפשיעה מזדמנת.

במגביל עושים לא מעט קבלני כוח אדם הון מ"יבוא" של אלפי עובדים זרים נוספים, הפעם חוקיים, שבאים למשך זמן מוגבל לעבוד במשק החקלאי ובבניה. רוב העובדים החוקיים האלה חוזרים בתום המועד לארצותיהם אבל גם אצלם יש זליגה לא קטנה למאגר המהגרים הלא חוקיים או מעבר, באמצעות נישואים וקשרים אחרים, למארג הכללי של החברה הישראלית. מצד אחד שפע של מהגרי עבודה מתבטלים, מתנוונים וחיים על חשבוננו ומצד שני שפע של מהגרי עבודה "חוקיים" שמתפרנסים ומנוצלים כחוק.

יש התולים תיקוות בגדר הממוקמת בקצב על גבול מצרים. ניסיונות עם גדרות כאלה על גבול ארה"ב מקסיקו או סביב המבולעות הספרדיות בצפון אפריקה, מלילה וסואטה, מצביעות על יעילות מוגבלת ותיחכום גובר של זרם האדם הנודד שסופו לגבור על כמעט כל מיכשול.

ישראל לכן צריכה להאיץ את תהליך המיון של המהגרים ולהצמיד לו תהליך של גירוש שבו כל מהגר עבודה שהוכח ככזה יהי בר גירוש מיידי, בכפוף לתהליך שיפוט מהיר, שבו לחלק גדול מהמהגרים היציאה ממחנה סהרונים היא ישירות למטוסים שיטיסו אותם חזרה לאריתריאה ודרום סודן, שתי מדינות עם קשרים לישראל. ישראל צריכה להשקיע במדינות האלו בסיוע שווה ערך לעלות החזקת המהגרים בישראל..

אלו שכבר שוהים או אלו שיזכו בהיתר זמני עד בירור עיניינם יזכו בהתרי עבודה כדי שיוכלו לייצר לעצמם משאבים לקיום בהסדר שבו, תמורת היתרי העבודה, יתחייבו כעבור זמן מוגדר מראש, נגיד שנה, לעזוב את הארץ חזרה למולדתם. העסקתם תבוא על חשבון "יבוא" העובדים הזרים. כל יוכלו המהגרים גם להרוויח סכום כסף, בדיוק כמו התאילנדים העובדים במשקי הערבה ועוטף עזה, כדי לממן ולסיע למשפחות שהשאירו מאחור. אני מניח שהמהלך הזה יבוא על חשבון השיכבה של קבלני כוח האדם אבל אישית אני מרחם הרבה יותר על תושבי שכונת שפירא מדרום תל אביב.

ישראל לא תסיע את המהגרים ממתקן סהרונים לתחנה המרכזית בבאר שבע אלא תפזר אותם, על חשבונה, במספר גדול של מוקדים בהתאם לנכונותם להיכנס להסדר של עבודה זמנית ועזיבה מרצון. בכל כדי להקל על הלחץ על אותם מקומות שם הם מתרכזים כעת.

מה שברור שאי אפשר להמשיך לשאוב אותם לעורקי החברה הישראלית, לא לתת להם לעבוד ולדחוק אותם לשיגרה של בטלה, ניוון וניכור, להתלונן על תוצר הלוואי הבלתי נימנע של פשיעה מזדמנת בשלב הראשון ומאורגנת יותר בשלב השני וגם לצפות, במקביל, שהחברה הישראלית תמיד תהיה סובלנית ולעולם לא יהיו בה חריקות של מתיחות עדתית, דתית ולאומית. אפשר להכיל את הבעיה בשלב הראשון ולצמצם אותה בהמשך.