כמו כל שנה לקראת יום הכיפורים אנחנו חוזרים ל"קונספציה" (תפיסה) הידועה שהביאה אותנו לעיוורון גם כאשר הכל היה על השולחן. כולם מדברים על הצורך לחשוב "מחוץ לקופסה" אבל לא באמת חושבים "מחוץ לקופסה". מכאן כמה הערות. הראשונה אין אדם ואין מערכת שאין להם "קונספציה" ושהם עובדים לפיה. השאיפה למערכת נטולת "קונספציות" דמויה לשאיפה לאדם מושלם נטול יצר מין , שלעולם לא משקר וחסר אגו לחלוטין. אין תשובה לשאלה וגם לא תהיה תשובה איך יודעים שהקונספציה שגויה כמו שעד היום אין למעשה תשובה האם אשרף מרואן, מרגל המוסד הבכיר בשורות השילטון המיצרי, היה מרגל או סוכן כפול. מכל מה שקראתי ואני יודע הייתי מהמר על האפשרות השניה. רבים מאשימים את גולדה שנקטה קו קשוח ולא מתפשר מול מצרים ובכך דחקה את אנואר סאדאת לצאת למלחמה. הטענה עצמה היא "קונספציה" בזכות עצמה ובדרך כלל משקפת את דעתו הפוליטית העכשווית של הטוען. הבעיה היא שיתכן שזה נכון אבל יתכן באותה מידה שזו תאוריה באוויר כי לך תדע מה היה קורה "אילו". אנחנו יודעים בוודאות כשהכל קרס, כשחלקים נירחבים בהנהגה היו בפאניקה, הלם ואיבוד עשתנות היא הייתה חומת הברזל של עם ישראל, היא ודדו, שלא ניבהלו, לא ניכנסו לפאניקה ולא איבדו את העשתנות. על כך חייב לה עם ישראל תודה עד אחרית הימים.
אין מנהיג חסין מטעויות וכל מנהיג מקבל החלטות בזמן אמת ובתנאי אי וודאות קשים. מה היה קורה אילו זה תחביב נחמד אבל לא באמת מבוסס על יותר מתקוות. אין לדעת מה היו הטעויות שהיו עושים מנהיגים אחרים ומה היה קורה אילו אבל אנחנו כן יודעים שמעט מנהיגים בעולם היו עומדים בפרץ כמוה. גולדה היא הגיבורה שלי וראוי שתהיה של כולנו.
מידת הרחמים
איזה כותב בשם אייל לוי האשים במעריב, לפני כמה ימים ובעקבות סידרה ב סי.אנ.אנ. על סיבלם של הפליטים מאריתריאה בסיני, את שר הפנים אלי ישי ואת חברת הכנסת מירי רגב במצבם. מכאן כמה הערות. האשמים העיקריים בסבל האריתראים היא הממשלה העריצה, בסגנון סדאם חוסיין, של אריתריאה. כשאריתריאה נילחמה על עצמאותה מאתיופיה, לפני 1993, נדד נשיאה הנוכחי ואז ראש החזית העממית לשחרור אריתריאה, אסאייס אפרווקי בבירות אירופה וגייס תמיכה למאבק אריתריאה לעצמאות. הוא דיבר על דמוקרטיה, שיוויון ושחרור מעריצות הכובש הזר ואכן הצליח לגייס תמיכה בינ"ל משמעותית למאבקו (נישמע מוכר). מאז תפס את השילטון ב 1993 הפך אסאייס אפרווקי את אריתריאה לכלא אחד גדול, מדכא, עני ועלוב הרבה יותר מכל מה שאתיופיה חוללה באירתריאה. השמאל הרחמן של אירופה כמובן לא למד את הלקח. האשם השני היא ממשלת מצרים שלא חשה אחריות למתחולל במדינתה ובטח לא ישמה את ריבונותה על סיני כמדינה ריבונית עוד בזמן מובארק. האשמים הבאים הם שבטי הבדווים בסיני שצד הרחמים וזכויות האדם זר להם ואיש, כמו אייל לוי לדוגמא, לא דורש מהם, ממשלת מצרים ומאירגוני סעד בינ"ל להגן על מהגרי אריתריאה עוד בארץ מוצאם, בנדודיהם דרך מצרים ובהתמסרותם, אולי מבחירה ואולי מיאוש, לחסדי הבדווים בסיני. להגיד שישראל אחראית לסבל ולתופעה זה להאשים את ישראל בכל מה שרע בעולם ובתנאי שיש דרך לקשור אותו למדינת ישראל. אין מידה ראויה לאדם שאין בצידה גם את מידת האחריות - קרי הבנת המשמעות עד תומה והנכונות לשאת בתוצאות ולשלם את המחיר. זה נכון גם לגבי מידת הרחמים. הייתי מאד רוצה שמידת הרחמים תתפוס מקום מרכזי בשיקולים של ישראל אבל לעולם לא כשיקול יחיד בלעדי. העולם מלא בדוגמאות של מידת רחמים שבהעדר אחריות בצידה הפכה למידת האכזריות - שנאמר הדרך לגהנום רצופה בכוונות טובות והשמאל האירופי שתמך ב"משחרר" אסאייס אפרווקי זו רק עוד דוגמא קטנה של רחמים וסימפטיה בלי אחריות לתוצאה. הרי בסוף באיזו נקודה בזמן נצטרך לעצור את הפליטים אם נחפוץ להישאר מדינה יהודית ודמוקרטית ולא מדינה דמויית אריתריאה וברור גם שישראל לא יכולה לעמוס על כתפיה את צרות אפריקה כולם. בכל נקודה שנעצור תמיד יהיו עוד מהגרים או פליטים, מזי רעב, מעונים ונחושים להגיע למיפלט. תמיד יהיו נשים בהריון על פתח ביתנו, ילדים חולים ונידכאי עולם. ותמיד שנגיד עד כאן יהיה משהו "רע" שאשם בצרות. את האשמים האמיתיים הרי אנחנו משחררים מכל אחריות.
I do not even know how I finished up here,
השבמחקhowever I believed this publish used to be great. I don't recognize who you are but certainly you are going to a famous blogger if you aren't already.
Cheers!
Look into my webpage - pipe glass south dalton reviews