התפנית החברתית

בעיני כל האירועים הקשורים בגיוס חרדים ו/או ערבים לצבא וכל המהומה הפוליטית סביב הנושא אינם אלא המשך המחאה החברתית של הקיץ שעבר והשתקפות של שינוי דרמתי בחברה הישראלית מהתעסקות בעינייני חוץ וביטחון להתעסקות בנושאי חברה וכלכלה.

למעשה מאז קום המדינה, למעט תקופה קצרה לפני מלחמת ששת הימים (האחרון שיכבה את האור), הפוליטיקה הישראלית הייתה משועבדת כולה ובלבד לסכסוך ביננו לערבים ובאופן יותר ממוקד לסכסוך ביננו לפלשתינים. רעידת האדמה בעולם הערבי שסביבנו הפכה את הסכסוך עם הערבים לכמעט לא רלבנטי למציאות שלהם ושלנו ואת הסכסוך עם הפלשתינים לנושא שולי שלא מעסיק יותר, באמת, את העולם הערבי. הקאוס הערבי סביבנו שבו האסלאם דוחק את הלאומיות הערבית הגדולה (קאומיה) ומערער את הלאומיות המקומית, הסורית, הלובית, העיראקית, הלבנונית וגם הפלשתינית, אבל לא את המצרית (ווטניה) מחדד מחדש את השאלות שהיו מבחינת טאבו, אסורות, האם יש עם פלשתיני באמת, האם חזונו הוא מדינת לאום פלשתינית כל שהיא או מדינה מוסלמית ערבית גדולה במסגרת תחיית החליפות האסלאמית. כך או כך הבירור הפנימי שהפלשתינים בפרט והערבים בכלל עוברים כעת ממילא מייתר כרגע את תהליך השלום וכשתסתיים הטלטלה ממילא יהיה כאן מזרח תיכון אחר כרקע לכל תהליך מדיני. כבר כעת אנחנו רואים שהסכסוך השיעי-סוני מאפיל לחלוטין על הסכסוך עם ישראל. בטלטלה הגדולה אין לישראל, ורצוי שגם לא תנסה, שום השפעה וותהליכי העיצוב, לטוב או לרע, לא נוגעים וכמעט לא מתייחסים לישראל - כמעט אחרית הימים.

בתוקף הנסיבות ממילא עולים לסדר היום נושאי חברה וכלכלה. הגם שאני חושב שמחאת הקייץ שעבר הזיקה, בשוליים, להתפתחות הכלכלית של ישראל והביאה, בפועל, לפריצת מסגרת התקציב ולמרות שאני רואה במפגיני הקיץ הנוכחי חבורה של אנרכיסטים הכופרים בכל סדר ובכל הנהגה, כולל זו שלהם, אני רואה בתופעה ביטוי מובהק לעליית סדר היום החברתי למרכז הבמה. כך גם בנושא הגיוס לצה"ל או לשרות הלאומי.

כרגע, במזרח התיכון מסוכן מאד להמר ולהעריך, סוגיות הגיוס והשיוויון בנטל מכילות בתוכן, לראשונה, סיכוי להדיח את ממשלת הימין המכהנת לטובת ממשלה חברתית ואנטי חרדית. מפני שהימין נמדד בסוגיות ארץ ישראל, היחסים לעולם הערבי ומדיניות החוץ. כשלון מוחלט בנושא גיוס החרדים, כשברקע אין למעשה תהליך שלום אמיתי לנקז אליו את סדר היום הפוליטי, יכול לכרסם בצורה משמעותית בלגיטימיות של ממשלת נתניהו ולהפוך את הברית הקיימת עם החרדים מנכס פוליטי ארוך טווח לנטל פוליטי קשה מנשוא.

לכן, להערכתי, אין לראש הממשלה מנוס, חוץ ממלחמה עם איראן, מלהגיע לנוסחה חדשה של גיוס חרדים וערבים שתהיה קבילה על המרכז הפוליטי בישראל, תפנה משאבי עתק לטובת משימות חברתיות ושמירת מסגרת התקציב ותגדיר מחדש את יחסי המדינה עם מיעוטיה וחריגיה - הערבים והחרדים. כל היתר זה טקטיקה מי ירוויח יותר ומי יפסיד. מי יצליח לצבור קופון על חשבון החרדים ומי יפסיד קופון בגללם. ברור שהלגיטימיות של ממשלת נתניהו לא יכולה להיבנות עד הסוף אם הנוסחה לגיוס החרדים תיתפס בציבור כהישג של שאול מופז. אכן המהומה רבה אבל ברור שמה שהיה לא יחזור על עצמו, החרדים יתגייסו יותר ויקבלו פחות. זה אמנם לא יספק את כל החילוניים ובוודאי ירגיז את רוב החרדים אבל ניראה לי שגם הם מבינים את הכיוון וכרגע הקרב שלהם הוא קרב מאסף. אחרי הכל החברה עוסקת בשיוויון אזרחי וביבי רוצה לשרוד כמו כולם.