הסינדרום הביטחוני

כמקובל במקומותנו את בעיית בחורי הישיבות תוקפים בעיקר ולרוב דרך המימד הביטחוני של השרות בצבא ו"השיוויון בנטל", הכוונה בעיקר לנטל הצבאי, ולא דרך המימד האמיתי של הבעיה שהוא בעיקרו חברתי כלכלי.

אני מניח שלו היו עוצרים באופן אקרעי 100 צעירים בגילים 20 עד 30 ברחוב מיקרי בתל אביב והיו בודקים לעומק מי שירת או לא שירת, במה שירת ומתי עשה לאחרונה מילואים התוצאה הייתה יכולה להיות מביכה למדי. לבעיה החרדית יש 4 ממדים ודווקא ההשתמטות מהצבא אינה הבעייתית ביותר. יש הרבה משתמטים במדינה.

בציבור החילוני אלו שמשתמטים עושים זאת כבחירה אישית בעיסקה עם המדינה שבה אני לא אשרת, באמתלות שונות, ואתם תכרסמו בשוליים שבשוליים בזכויותי הכלכליות העתידיות. הציבור הערבי, כמו החרדי, לא ניקרא לגיוס ומקבל פטור דתי, עדתי ולאומי גורף משרות לאומי על בסיס עיסקה שהיא לנוחיות כולם, המדינה, הציבור הערבי ורשויות הביטחון. היות והשרות למדינה ניתפס דרך פריזמה צבאית בעיקר, פטורות הרשויות הצבאיות מלהתמודד עם הבעיה של נאמנות ערביי ישראל למדינה ולמדינה יש את הבסיס החוקי, כביכול, למסד בתקנות אפליה מכוונת כלפי הציבור הערבי שאינו "יוצא צבא". הערבים פטורים לשרת את המדינה שהם חולקים על זהותה ופטורים מהדילמה של אפשרות להלחם בבני עמם הערבים (שהורגים אחד את השני בהתלהבות רבה בכל מקום במזה"ת) וגם יכולים להוכיח באותות ובמופתים שהמדינה, המגדירה עצמה יהודית (ודמוקרטית) מפלה אותם ממסדית על רקע היותם לא יהודים. העיסקה נוחה לשני הצדדים ושניהם מפיקים ממנה תועלת. אבל השרות למדינה יכול לקבל הרבה אופנים, החברה הערבית זקוקה לתיגבור בהרבה תחומי חיים הכוללים גם שיטור, כיבוי אש, חינוך וסעד ושמירת הסביבה. המדינה במו ידיה מכשירה ויוצרת חציצה מפלה בין הציבור הערבי ליהודי ומקשה על שילוב האזרחים הערבים במרקם הישראלי לנוחיותה קצרת הטווח ולנוחיות ההנהגה הפוליטית הערבית שמעוניינת להגיע מאפליה והפרדה לזכויות אוטונומיות, הגנה בין לאומית ובסוף לחזון - מדינת כל אזרחיה.

הציבור החרדי דומה לערבי בכך שהפטור אינו אישי אלא מיגדרי. אבל שלא כמשתמט האזרחי או הנידחה הערבי העיסקה של החרדי עם המדינה היא הזויה בלשון המעטה. אני לא אתגייס ובתמורה אקבל זכויות של מתגייס, הטבות כלכליות, הנעמדות בכ 700 אלף שקל לאברך בעשור, ובתמורה המדינה גם תמנע ממני, עד גיל 28, את הצורך לעבוד ולהשתלב בחיי המדינה. דווקא החומות הניבנות עם שאר הציבור, כחלק מעיסקת ההשתמטות, הדחיקה של החרדים מחיי יצירה והשתלבות במדינה הם הלענה המרירה של "השיוויון בנטל" ולאו דווקא שאלת הגיוס לצבא. אבל יש לעיסקה גם מימד רביעי והוא עולם התורה עצמו. היות והפטור משרות ניתן לחרדי לא בשל כישוריו השיכליים, למדנותו ושקדנותו בחוכמת ישראל ואין מעקב אחרי השגיו או נוכחותו של האברך בישיבתו, אלא הפטור ניתן מעצם היותו בחור חרדי בישיבה, ברור שעולם הישיבות, כמו כל ציבור גדול שלא עובר סינון , נגוע בתופעות של אספסוף חרדי בטלן, כהה מוחין ושטוף מוח שפוגע בעולמה של תורה אבל מייצר את המצביעים של הדור הבא של המפלגות החרדיות.

לכן ישראל לא זקוקה לתוכנית גיוס של חרדים ו/או ערבים אלא לתוכנית של השתלבות במדינה תמורת שיוויון ושותפות בנטל הכלכלי חברתי, לאו דווקא הצבאי. מהרגע שהדילמה של תלמיד הישיבה לא תהיה לשרת בצבא המשוקץ או לא לשרת ועוד לקבל שפע של הטבות - ברור מה תהיה ההחלטה. ברגע שהדילמה תהיה ישיבה או עבודה ללא תמיכה חיצונית (למעט למספר מוגדר של עילויים, אקדמאים בעולם התורה) עם הסנקציות המקובלות על משתמט חילוני כי אז גם ההחלטות הממוצעות יהיו שונות לגמרה.

לכן תוכניתו של יאיר לפיד קודם לשלב את החרדים, ללא שום סנקציות, במרקם הכלכלי והאזרחי של ישראל, מטיבה עם המדינה הרבה יותר מהמאבק הממוקד לגייס אותם דווקא לצבא, דרך מערכת הביטחון. ההיזדמנויות שהמדינה מציעה ליוצאי צבא על רקע עיסוקם הצבאי קורצות ויקרצו לבסוף גם לערבים וגם לחרדים ולא צריך להגיע לזה דווקא דרך כפיה בחוק אלא דווקא דרך בחירה חופשית של אדם עם עצמו.

איני יכול בלי מילה על ביטחון. למלחמות העתיד נוסף מימד חדש, צעיר ובחיתוליו, המימד הקיברנטי ולוחמת הסייבר. תוך זמן קצר יכולתה של מדינה לשלוט בענן האלקטרוני והתיקשורתי העוטף אותנו תהיה מכריעה לביטחון הלאומי של מדינות מתקדמות (להבדיל מסומליה למשל). תרומתם של בני הישיבות לתחום הזה לא תסולא בפז והמוח התלמודי, כבר בתוך עשור אחד, יהי שווה יותר מיכולותיו של טייס קרב ומתעוזתו של לוחם סיירת.

טוב שברור במערכת הפוליטית שהמצב שהציבור הכללי נושא על גבו ציבור הולך וגדל של חרדים לא יכול להימשך והדרת החרדים מהשתלבות במרחב האזרחי והכלכלי של המדינה פוגעת בעצם בכולנו. מצד שני חבל שהכל ניתפס במימד הביטחוני בעיקר, זה מה שקורה שהפוליטיקאים הבכירים הם בעיקר גנרלים ולרעת מדינת ישראל.