יש שתי גישות כלכליות למשבר הכלכלי העולמי מאז 2008. הגישה הראשונה, שאני מכנה אותה "הגישה המוניטרית", מאמינה בתעלולים פיננסיים כדי להיחלץ מהמשבר. אני מתכוון להזרמת כסף מודפס, יש מאין (מבית הדפוס) בצורת הלוואה מהעתיד, כדי להניע מחדש את גלגלי המשק. בשפה מכובסת יש שיכנו את השיטה בשם "הרחבה מוניטרית". היא אינה עוסקת ישירות בצורך לייצר יותר ולצרוך פחות או בסיבות שהביאו למשבר אלא פונה לעתיד ומקווה שהצמיחה שתבוא בעיקבות "ההרחבה הפיננסית" תייצר מספיק מקורות בעתיד כדי לכסות על ההלוואות שנלקחו היום. בדיוק כמו מיפעל כלכלי שמשתית את הקמתו וכניסתו ליצור בהלוואות שהוא לוקח היום ומקווה להחזיר בעתיד. לגישה הזו יש כמה בעיות. בניגוד למיפעל חדש שמוקם מהיסוד במצב של אפס חובות, המדינה לוקחת הלוואות עתק ממצב של סף קריסה שעל גבה כבר גיבנת אדירה של חובות ותשלומי ריבית מדכאים. שנית אם המדינה לא מצליחה לחנך את אזרחיה ואת יזמיה לא לחזור על משגי העבר סביר שהם יחזרו על עצמם, שלישית צריך לוודא שהכסף המוזרם למשק על חשבון העתיד יופנה בעיקרו להרחבת היצור האמיתי וירחיב את התשתית הכלכלית של המדינה. בהעדר האקט המחנך של אחריות להתנהגות לא אחראית בעבר קשה לראות יזמים וצרכנים מתנהגים אחרת מאשר לפני המשבר הכלכלי.
ארה"ב היא דוגמא מובהקת למדיניות המרחיבה. כמעט 800 מיליארד דולר הזרים הממשל של הנשיא אובאמה בתחילת דרכו כדי להניע את המשק מחדש לפסים של צמיחה. בניגוד להבטחתו של הנשיא במסע הבחירות של 2008 להשקיע את הכסף בתשתיות, גשרים, כבישים, רישות אינטרנט, פיתוח תעשייתי וחינוך רוב הכסף, כניראה מחוסר ברירה, זרם להצלת המוסדות הפיננסיים הקורסים בארה"ב. התוצאה - הצמיחה מוגבלת מאד ולא מספיקה להחזרי החובות של ארה"ב שרק גדלים עם הזמן. מוסדות פיננסיים שלמדו את הפטנט, כמו החברות למשכנתאות, חזרו לסורם וחלקן נידרשו לחילוץ שני. קשהמאד לראות כיצד ארה"ב ניחלצת מהמצב שבו היא נימצאת, מחזירה חלק מחובותיה ומתחילה להוביל מחדש את כלכלת העולם. הגם שארה"ב היא עדיין הכלכלה מספר 1 בעולם חלקה ביצור העולמי הולך וקטן, חובותיה גדלים בקצב מטורף ונמרים צעירים ורעבים כמו סין, הודו, ברזיל, אינדונזיה ואפילו תורכיה מכרסמים במרץ בדומיננטיות הכלכלית של ארה"ב.
הדוגמא ההפוכה היא אסטוניה. גם היא שקעה למשבר נוראי, כך על פי המוסף עסקים של מעריב מהיום בבוקר, כלכלתה לא רק שלא צמחה אלא התכווצה יותר מכלכלת יוון. שלא כמו היוונים האסטונים לקחו אחריות על מצבם הכלכלי האגום. הם קיצצו באכזריות ברמת החיים והחזירו את המשק הלאומי למצב שהוא אוכל את מה שהוא מייצר ולא את מה שהוא מקווה לייצר בעתיד. בעוד היוונים שוברים את הכלים הם הידקו את החגורה. בשנה שעברה כבר צמחה כלכלת אסטוניה ב 7.6%, המהירה באירופה, מהמהירה בעולם שמחוץ לאסיה ומשלש הכלכלות הצומחות המהירות בעולם. רק שהם לא חייבים את העתיד שלהם לאף אחד והצנע שגזרו על עצמם לזמן לא ארוך, כשנתיים, מחזיר את עצמו בריבית דריבית. גם פינלנד שכלכלתה התרסקה יחד עם נוקיה לא זקוקה לחילוץ אירופאי או עולמי, הם פשוט לא מחליפים מכוניות, קונים פחות וחוזרים לבסיס הראשון בכלכלה - אוכלים מה שמייצרים ולא מה שמקווים לייצר בעתיד. באיזו גישה אתם הייתם בוחרים ? בגישה המרחיבה או בגישה המרסנת, בדוגמא של יוון או בדוגמא של אסטוניה. בתקציב מאוזן גם אם הוא מקוצץ או בתקציב גירעוני שלווה כסף מהעתיד.
הנסיכה והמכשפה
בסוך השבוע התפרסמו בתקשורת העולמית שתי כתבות על אותה הדמות אבל לא על אותה האישיות. השבועון ונטי פייר (יריד ההבלים בתירגום לעיברית) בארה"ב יצא בכתבה של דיוויד מרגוליק מבוססת על רכילות מגוף שלישי, כולל של עיתונאי ידיעות אחרונות "האובייקטיבי" נחום ברנע , רביב דרוקר מערוץ 10 , אמנון דנקנר לשעבר עורך מעריב ומצטטת ישראלים נוספים כעמוס עוז, כולם יריבים מושבעים של הזוג נתניהו, המציגה את הזוג נתניהו כצמד הזויים הנישלט ללא מייצרים על ידי הגיברת ששולטת באמצעות בעלה על המדינה. הכתבה מציגה את האיום שהעיתון "ישראל היום" מציג לידיעות אחרונות ולמעריב כקומבינציה של תאוות שילטון שבה חברו שלדון אריסון והזוג נתניהו, נישלט על ידי אישתו. קשה להשתחרר מהרושם שמדובר בכתבה מוזמנת המסתמכת רק ובלבד על יריבים של הזוג נתניהו, ממחזרת מחדש רכילות ישנה ומציגה אותו כחידוש מפי שבועון כביכול נטרלי. אין בכתבה שום ראיון ו/או התרשמות אישית אחד על אחד של הכותב מנשואי המאמר - מי מהזוג נתניהו (לצערי קראתי את כולו במקור).
בדיוק באותו היום התפרסם מאמר נוסף על הזוג נתניהו בשבוען הגרמני "בילד אם זונטג" (תמונת יום ראשון), גם הוא מהנחשבים שבשבועני אירופה, בכתבה כותב המאמר מתלווה לשרה נתניהו לשבוע בעיסוקיה הכביכול שיגרתיים. לאורך שבוע בנוכחות הגיברת קשה שלא לפתח גם איזו התרשמות אישית אוטנטית וללא מתווכים משרה נתניהו למרות שאני מניח שחלק מסדר היום של שרה נתניהו נועד לתת "הצגה" לכתב. העיתון דווקא מצא צדדים חיוביים רבים בשרה נתניהו, פרי חיכוך אישי לאורך שבוע. ידיעות אחרונות ומעריב כמובן איזכרו בהרחבה את הכתבה בוונטי פייר, התעכבו ביותר הרחבה על הציטוטים המביכים של "השבועון הניחשב" ולא טרחו להזכיר שהייתה להם יד ורגל בהבאת הכתבה לעולם.
סימה קדמון בידיעות במוסף לשבת טרחה להזכיר את הכתבה בשבועון הגרמני בכמה משפטים קצרים עם הטרוניה "למה דווקא בעיתון גרמני". מי שראה את המקום והכותרות שידיעות הקדיש ל"וונטי פייר" (לדעתי הלא מוכחת הכתבה הייתה בכלל מיזם של ידיעות אחרונות ) יודע שלא היה לזוג נתניהו שום סיכוי. עם תקשורת כזו אפילו עיתון גרמני ניראה יחסית הוגן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה