מילואים

עופר שלח העלה לאחרונה במעריב את סוגיית המילואים, לטענתו לא יותר מחברת כוח האדם של צה"ל. סוגיית המילואים אכן מצריכה דיון רציני. תפקידו המסורתי העיקרי של מערך המילואים היה לקיים את המערך המסתער והמתמרן של צה"ל. צה"ל כצבא קטן ומדינת ישראל ככלכלה קטנה לא יכלו להחזיק באופן קבוע את האוגדות, החטיבות והמערך הארטילרי הנייד שהיה דרוש לנו כדי לתמרן לשטח האויב, לעצור את חייל המשלוח העיראקי, ששימש עד מלחמת המפרץ הראשונה ב 1991 כעתודה אסטרטגית לערבים, להיכנס ולבלום את הצבא המצרי הגדול בסיני בטרם יגיע לגבול ישראל ולפחות לבלום את הצבא הסורי עתיר האוגדות ברמת הגולן.

אלא שמים רבים זרמו בנהרות המזה"ת. הצבא העיראקי שמנה בשיאו 60 אוגדות מתוכם 14 משוריינות, הפך לכוח שיטור פנים ללא שיריון וחיל אוויר וללא יכולת התקפית כל שהיא. הצבא הסורי התיישן טכנולוגית וכמעט לא מסוגל לתפקד במשימות התקפה בסביבה הטכנולוגית שצבא מודרני מערבי כמו צה"ל מעמיד מולו והצבא המיצרי אמנם מצוייד בטכנולוגיות מודרניות, לא הכי מודרניות, אבל הפך לחלוטין לתלוי בארה"ב, לא כמשדובר בפעולות קטנות, בט"ש ושמירת הגבולות אבל כן כשמדובר במאמץ מילחמתי רבתי שכרוך בשליטה אווירית, בהנעת אוגדות רבות, בתמיכה הלוגיסטית הנידרשת ובזרם החלפים שדרוש. מצד שני פתחה ישראל פער טכנולוגי עצמאי עצום על כל יריביה במזרח התיכון וכרגע אין עורערין על שליטתה האווירית המוחלטת במרחב. הפצצת הכור הסורי בבתנה בספטמבר 2007 חשפה שישראל, כך על פי מקורות זרים כמובן, הצליחה לחדור דרך מערך הנ"מ השני הכי צפוף בעולם, לפגוע במטרה ולצאת מבלי שהסורים בכלל ידעו מה פגע בהם. רק מיכל דלק נתיק של מטוס אף-15 שנפל בשטח תורכיה קרוב לגבול הסורי רמז על האפשרות שישראל היא זו שהפציצה בבתנה. מאז הפער רק גדל ולא קטן.

מצד אחד מבצעת ישראל את רוב משימותיה האסטרטגיות בעזרת חיל אוויר מיקצועי וענק, יחסית, הניסמך על מערך קבע בעיקרו ומסתייע באנשי סדיר בעיקר ובמילואים. כך גם חיל הים. את משימות הבט"ש והלוחמה בטרור מסוגל המערך הסדיר לשאת על גבו באופן כללי ואת המשימות המיוחדות מבצע מערך גדול של יחידות מיוחדות הנישענות על שרות חובה ארוך שגולש לקבע ומערך מילואים קטן זמין כל הזמן לתגבור ולסיוע במשימות מיוחדות (כמו למשל משימות השייטת בעצירת המשטים השונים).

מצד שני התפתחו משימות חדשות שמתאימות במיוחד למערך המילואים ולאיומים החדשים. בעיקר תיחזוק העורף והתשתיות, סיוע, תחזוקת שירותים בסיסיים, פינוי ניפגעים ושיקום הריסות. בצד משימות קלאסיות של פיקוד העורף יהיו בשעת חירות משימות חצי מישטרתיות כגון אחזקת צירים מרכזיים ושמירתם פתוחים בכל מצב, מניעת ביזה באזורים שיפגעו בעורף ושיטור רגיל. המשימות האלו יצרכו כוח אדם רב ועצום שברגיל אין לו שימוש ושהכשרתו אמנם מסובכת אבל זולה ופשוטה הרבה יותר מהכשרת טנקיסט או איש חי"ר מיומן.

במצב החדש ברור שישראל לא צריכה יותר את חייל המילואים בהיקף שהיה, במשאבים בכלי שיריון וארטילריה ובהשקעה הכספית הנידרשת במערך המילואים. די לה במערך קרבי קטן ואיכותי הנישען על טכנולוגיה מודרנית ועליונות אווירית. היחידות המיוחדות והמיקצועיות בים ביבשה ובאוויר צריכות השלמות בכוח אדם מיקצועי ומיומן על בסיס היחידות הקיימות ממילא (למשל מילואי הטייסים והשייטת).

במערך המילואים העתידי הנידרש לישראל ניצטרך כוח אדם גדול בעורף במשימות כביכול לא קרביות וקרוב לבית והרבה פחות כוח אדם קרבי, מיומן, איכותי ומיבצעי למשימות תימרון מול האויב. בצד מערך המילואים הצבאי צריך לקום מערך גדול של עשרות אלפי מילואי מישטרה (כיום מונה המישטרה 26,000 שוטרים והיא תהיה זקוקה לפחות לעוד 15,000 במצב חירום אמיתי).

לסיכום - ישראל זקוקה עדיין למערך מילואים אבל לא במתכונת של היום המבוססת על תחזוקת צבא מתמרן ומשוריין גדול שאמור להבקיע בחזיתות, להשתלט על שטחים ולהשמיד הרבה אויבים. היא זקוקה למערך קרבי הרבה יותר קטן (אם בשיא בסוף שנות השמונים, מנה מערך המילואים מעל ל 13 אוגדות משוריינות ומתמרנות ספק אם היא זקוקה היום ליותר מעוד 3 אוגדות כאלה במילואים בנוסף להשלמות במערך הסדיר ובמערך המיבצעים המיוחדים). מצד שני ישראל זקוקה למערך עורפי ומישטרתי גדול יותר, זמין ומאורגן בחלקו על בסיס טריטוריאלי וקרוב לבית. בסך הכל ניתן להקטין מאד את מערך המילואים, להוזיל את הכשרתו ותחזוקתו אבל עדיין אי אפשר בלי.

הערה במלאת 30 שנה למלחמת לבנון הראשונה. בשבוע השני של המלחמה לחמו בלבנון 7 אוגודת על גיזרה שרוחבה פחות מ 70 ק"מ מול אויב לא מאורגן שמנה אלפים בודדים, כ 3,500 לוחמים לא מיומנים וחלקים מאוגדה סורית עם תמיכה של קומנדו. רוב הניפגעים בשבועיים הראשונים נבעו מאש כוחותינו על כוחותינו ורוב התקלות נבעו מכוחות שניתקעו בצירים הפקוקים. זו דוגמא מובהקת, בהעדר תורת לחימה מסודרת, שמבנה הצבא וכמותו הכתיבו את צורת הלחימה, תורת הלחימה בפועל, במקום המצב ההפוך שתורת הלחימה מכתיבה את מיבנה הצבא ואופן הפעלתו.