בגיליונות ערב החג הביע נשיא המדינה שמעון פרס ביקורת על חוק הצינון הדורש מראשי זרועות הביטחון 3 שנות צינון בטרם יעסקו בפוליטיקה. מהנשיא ומאחרים לפניו שמענו בעיקר שתי טענות מרכזיות - הראשונה - זו זכותם, כזכותו של כל אזרח, להשתתף בבחירות כמועמדים ואין לשלול זכות זו דווקא מהם שתמיד היו בלב העשיה: השניה - על "כוחות חדשים ומוכשרים" שרוצים ולא יכולים לתרום לפוליטיקה בגלל חוק הצינון.
הטענה הראשונה היא וודאי נכונה, זו זכותם האלמנטרית כאזרחים להציג את מועמדותם והזכות הזו שרירה וקיימת אבל היא מושעית, משפע של סיבות שאמנה בהמשך, לזמן קצוב. הטענה השניה היא פשוט מגוחכת. אנשי הביטחון הבכירים ככלל וכימעט כל אחד מהם לחוד התגלו כציבור יותר מקובע, יותר אופורטיוניסטי, יותר חד ממדי ופחות מוכשר מציבור הפוליטיקאים הממוצע בארץ. אלו שכן השפיעו עלינו עמוקות כמו אריק שרון ויצחק רבין עשו זאת לאחר מידבר פוליטי ארוך שקילף מהם את דרגותיהם ועיטוריהם והעלה עליהם כסות חדשה של פוליטיקאי מיומן. אני מניח, ויש לכך סימוכין בסקרים, שרובנו מצטערים שהלכנו שבי אחריו דרגותיו ועיטוריו של אהוד ברק (גם אני בשעתו !) ונתנו לו אחיזה בפוליטיקה הישראלית. מה שבעיקר איפיין את ברק זה תזזיתיות מתמדת, אופורטיוניזם בלתי ניגמר, אווירת וסביבת עבודה מסוכסכת עד אין סוף והססנות והפכפכנות אסטרטגית עד שאי אפשר לדעת אצלו האם מה שהוא אומר היום יהיה תקף גם מחר, אם הוא בכלל מתכוון או רק מפריח בלון ועם מי בדיוק יש לו חשבון. אני מניח שרוב מוחלט של הציבור הישראלי, יהודים כערבים, לא ממש יצטער כשאהוד ברק יעלם מהנוף הפוליטי שלנו.
מדינת ישראל עשתה בחייה שתי טעויות אסטרטגיות קשות שעלו ועולים לה בדמים עד היום. השגיאה הראשונה הייתה הפסיביות הפוליטית של משה דיין שלאחר ששת הימים ב 1967, זו זהתמצתה במישפט "נחכה לטלפון מהערבים". תקופת עיצוב המדינה שלאחר השגי ששת הימים חלפה בפסיביות והמתנה לבאות במקום בהכרעות נוכח מציאות המאפשרת אותם. אני משער שהצבריות של דיין, הילת מבצע קדש בניצוחו של האזרח בן גוריון ויחוס ניצחון ששת הימים לו ולא ליהודי הגלותי והידישאי לוי אשכול, שטרח על התקציב, בנית הכוח וההכנות למלחמה, גברה בדעת הקהל ובפוליטיקה על החוכמה הידישאית של לוי אשכול. משם נמשך קו ישר עד היום.
הטעות השניה היא "הסכם אוסלו" מ 1993, סמל בצבא בשם יוסי ביילין ואזרח מושבע בשם שמעון פרס הבילו מהלך מתחת לאפו של הגנרל המובהק יצחק רבין ולמעשה העמידו אותו במצב של כזה ראה וקדש. לזכותו של רבין שהוא לא התנער והתכחש לאחריותו כמוביל וראש המערכת ועדיין מדובר בפוטש מדיני בידי סמלים ואזרחים מאחורי גבו של הגנרל. את המחיר של הטעות במישמרתו של הגנרל יצחק רבין אנחנו עדיין משלמים בריבית דריבית.
כדי לא להעליב לא אמנה את השורה האין סופית של גנרלים וביטחוניסטים שגחו לפוליטקה, זכו להערצת מלכים ודעכו ונמוגו עד שדעתם כבר לא ממש מעניינת אותנו. כל אחד יכול לשלוף מזכרונו שמות כמו עמי אילון, ליפקין שחק, כרמי גילון או מתן וילנאי מבחינת דוגמית מייצגת. ברור לגמרה שאישים פוליטיים כמו שלי יחימוביץ, גדעון סער, גלעד ארדן, הרס"פ איתן כבל ונוספים משפיעים ומעצבים את הפוליטקה שלנו הרבה יותר מכמה גנרלים ביחד. ציפי חוטובלי, משולי הליכוד כבר משמשת כביטוי "החוטובלים והדנונים" למי שמסוגלת להטות ולהפחיד את הממשלה כולה והיא סתם אזרחית. המעניין שהניסיון שלנו עם גנרלים כפוליטיקאים הוא עשיר מאד, מאכזב מאד, איש מהם לא הוביל מלחמה כמו מבצע קדש וששת הימים (מלחמות של הנהגה אזרחית) ועדיין אנחנו חושבים שמדובר בכישרון פוליטי מיוחד. אין לנו שום סיבה להאמין שגבי אשכנזי יתרום יותר משאול מופז, דן חלוץ או בוגי יעלון. ככלל דוקא פוליטיקאים בצומחים במסדרונות של מפלגה כל שהיא מגלים הרבה יותר יציבות אידיאולוגית מהגנרלים שבדרך כלל מלהטים באופורטיוניזם טהור בין מספר מפלגות לפי מה יש להם להציע לו אישית.
כמובן כישרון עלוב בפוליטקיה אינו נוגע לזכות להיבחר, זכות זו שמורה כביכול לכל אחד. יש חשש אמיתי, בהיות כולנו בני אדם, שבכירים ביטחוניים יחליטו או לפחות ינסו להתברג לכתרות בחודשים האחרונים של שירותם הביטחוני כדי לבנות את התשתית הפוליטית שלהם בדעת הקהל לקראת יציאתם לאזרחות ומשם לפוליטיקה במסלול מהיר. בהינתן שטף הדברת של בכירי הפורשים הביטחוניים החשש הוא יותר מסתם חשש בעלמה. החשש הזה עצמו מצדיק תקופת צינון כדי שהמידע הביטחוני הקונקרטי, למעשה רכושה של המדינה, לא יזלוג לתוך מערכת הבחירות לטובתו של מועמד אחד נגד השני . העובדה שהם בכל זאת עושים זאת מעידה נגדם ולא לטובתם.
הזרימה שהיתה לנו בעבר של אנשי ביטחון בכירים לפוליטיקה יצרה הטיה מתמשכת ובלתי ניסבלת של השיח הציבורי לכיוון החד ממדי של שיח ביטחוני. שנים על שנים לא היה למעשה שיח ציבורי בישראל אלא כניגזרת של השיח הביטחוני. חלק מהתופעה ניגזרת, כמובן מאליו, מהאיום הביטחוני הקבוע על המדינה, חלק אחר נובע ממדי הרבה פוליטיקאים שהיו גנרלים שזה המרחב שבו הם חשים בבית. את הנזק קשה להעריך אבל אין ספק שהוא קים.
הגנרלים גם דחקו לשוליים ולחצר האחורית אזרחים שאולי אין להם "רזומה" ביטחוני מרשים אבל יש בהם כישרון פוליטי ויכולת להזיז דברים בפוליטיקה. איננו יודעים אם שלי יחימוביץ הייתה מגיעה לאן שהגיעה בצילם של ברק ופואד בן אליעזר שהוכיחו כמה נזק גנרלים מסוגלים לחולל למערכת שמרוממת אותם. ספק אם מי שצומח מתוך המערכת, בחיכוך מתמיד איתה, מסוגל באמת לפגוע במערכת כמו מי שהוצנח אליה מבחוץ בזכות דרגותיו, מאמין בכישורי העל שלו ולא ממש מבין את המערכת שרוממה אותו. לכן כדי להחזיק את הביטחון מחוץ לפוליטקה וכדי לסלול דרך לעוד כוחות צעירים מוכשרים מותר וצריך להשעות לזמן מוגבל את זכותם של בכירי מערכת הביטחון לשעבר מלפרוץ לחיינו האזרחיים.
אנחנו מרבים להשתמש בדוגמאות מהדמוקרטיות המערביות אלהם אנחנו שואפים להידמות. לא ארחיב מדי אבל בדמוקרטיות מערביות מתוקנות אין תופעה כזו של גנרלים שרצים מהצבא לפוליטיקה, הייתי מעיז לומר שמדובר במיקרים מעטים ונדירים וממילא גנרליותם לא מרשימה מדי הרבה את הבוחרים. אם אנחנו באמת רוצים להידמות אליהם לא רק במחיר הקוטג' הגיע הזמן לאזן את הדמוקרטיה שלנו קצת. בינתיים הייתי מציע לגנרלים -תיצטננו, תעסקו בתרבות וחברה ולא בחברות נפט ובדריקטוריונים, ואז תחזרו אלינו בעוד 3 שנים. זה לא צודק ומושלם אבל זה הרבה יותר טוב מהאלטרנטיבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה