הבדואים

כ 3.5% מאוכלוסיית ישראל הם בדואים, כ 250,000 ואולי יותר. מתוכם קרוב ל 200,000 חיים בנגב. לפני כחודש עצר ראש הממשלה את התוכנית ל"פתרון" בעיית הבדואים בנגב שנרקמה על ידי אהוד פראוור מלישכתו, שאמורה הייתה ליישם את דו"ח ועדת גולדברג לעיניין הבדואים שהוגשה לממשלה בינואר 2009, שלהי תקופת אולמרט. אינני בקיא בפרטי דו"ח ועדת גולדברג.

לפי ההצעה של אהוד פראוור בליבת התוכנית הענקת 200,000 דונם מאדמות המדינה לבדואים ברישום בטבו לצורך התישבות קבע, שזה הפרק הקל יותר כי הוא עוסק באדמות שממילא מיושבות בבדואים זה מכבר, ועוד פיצויי עתק של מיליארדים על ....? ברור שהמסקנות מזהות את הבעיה של הבדואים אבל רחוקות מלהבין אותה. אין במסקנות כדי לפתור או לקדם, אפילו בשוליים, את בעיית הבדואים. בהצעה לפצות בדואים בכסף רב יש יותר מהכרה במשתמע שלבדואים היה אכן סוג של חזקה על המרחבים בהם הם טוענים נדדו אבותיהם וכי יש לפצותם על אובדן החזקה שלא לאמר הבעלות. הבעיה נוגעת בסוגיות הכי עקרוניות של היחס בין ריבונות המדינה, מרחבי נדידה של שבטים והחזקה על המרחבים בהם נדדו ולא יכולה להיקבע תקדימית ומשפטית, דרך אגב וללא וויכוח ציבורי רציני, באמצעות ועדה לעיניין הבדואים שלמעטים יש עיניין אמיתי בה.

לגופו של עיניין בעיית הבדואים, ובכלל בעיית האוכלוסיות הנודדות, לא נפתרה באף מקום בעולם. ישראל כבר הקצתה אדמות ובנתה ערים לאוכלוסייה הבדואית כמו רהט, חורה, לקיה, כסיפה ותל-שבע ובסופו של יום רק העצימה והעתיקה את הבעיה למרחבים אחרים בנגב. אירופה שפכה משאבים כמיים לפתרון בעיית הצוענים והמצרים, שכננו, למעשה נאלצו להתפשר על ריבונותם נוכח האוכלוסייה הבדואית בסיני. הבעיה של הבדואים אינה נעוצה בכסף ובהשקעה. רק לאחרונה פורסמה בערוץ 2 כתבה על אולם ספורט מפואר שנבנה בכספי מפעל הפייס ברהט שלא שימש ליעודו אפילו שבוע אחד והוא כעת מנותץ והרוס כשכל דבר בר עקירה וגנבה כבר מזמן איננו שם.

בעיית הבדווים נעוצה בתרבות של אלפי שנים של מאבק המזרע במירעה. ההצעות השונות לפתרון בעיית הבדואים בעצם שואפות להפוך את הרועים הנודדים לאנשי מזרע בישובי קבע. יש לתרבות המרעה הזו ביטויים כמו ריבוי נשים וילדים, חמולתיות, קוד כבוד ונקמת דם, מרכזיות אב המשפחה כקובע יחידי כל יכול ואי קבלת מערכת החוקים והמנהגים של אוכלוסית הקבע, "המזרע" , בתוכה הם חיים.

מעמד האשה הוא אחד התנאים והמאפיינים המרכזיים לחברה מודרנית ותנאי להתקדמות כלכלית והעצמה אישית (לא בהכרח לאושר נפשי). בחברה הבדואית בנגב, בה הריון מחוץ לנשואים דינו מוות על רקע חילול כבוד המשפחה, היו רשומים בשנת 2008 5,800 רווקות, שלא נישאו כביכול לעולם, להבדיל מאלמנות וגרושות, שיש להם ילדים והרבה. מדובר בנשים שאינם נשואות לפי חוקי מדינת ישראל אבל כן נשואות לפי ההלכה המוסלמית והמסורת הבדווית. כולם מקבלות קצבאות ילדים, לעתים קרובות תמיכה כאמהות חד הוריות כשהכסף, בדרך כלל, הולך לגבר אב המשפחה לצרכיו לא קשור במצב האשה והילדים. נשואי בוסר על פי הסדרי שידוכים בין חמולתיים שהפרתם תביא למלחמת חמולות עדיין שולטים בעדה. על פי דיון בועדת החינוך של הכנסת מיום 02/03/2010 - 70% מהנשים הבדואיות הם אנאלפבתיות למרות שרובן עברו דרך מערכת החינוך היסודית כילדות. מדובר בחברה שאינה מעודדת ובדרך כלל אינה מאפשרת לבנות ולנשים לצאת מהבית ולחרוג מעבר לגבולות האוהל וגידול הילדים. רק כ 500 נשים בוגרות אוניברסיטה נימנו בקהיליה הבדואית בארץ ב 2005. בכל שנה יש במגזר הבדואי מספר מיקרי רצח על רקע רצונם של נשים לבחור לעצמם דרך עצמאית בנשואים, בחינוך, בהשכלה או במקום מגורים. הריבוי הטיבעי בקרב העדה הבדואית בנגב עומד על מעל ל 4%, יש הטוענים שהוא הגבוהה בעולם. ריבוי טיבעי בשיעורים כאלה, בכל מקום בעולם, הוא מתכון בטוח להמשך הבערות והחיים בשולי הקידמה הכלכלית והחברתית. אין אף מדינה ואף חברה שהצליחה להגיע לצמיחה כלכלית מתמשכת ויציבה מתוך שיעור ריבוי טיבעי גבוהה שכזה.

המרכיב השני בכשלון להתמודד עם החברה הבדואית נעוץ במבנה החמולתי הנוקשה ובקוד הכבוד ונקמת הדם. אף חברה בעולם התלויה ביצירתיות ובחדשנות שלה, חוץ מבנסיכויות הערביות הטובלות בנפט, לא הצליחה לפרוץ את מעגל הדלות הכלכלית בעודה חיה במבנה שיבטי-חמולתי כאבן היסוד של החברה.

לכן פתרון בעיית הבדווים באמצעות תשלום ישיר של כסף וחלוקת אדמות אינו פותר דבר ואינו נוגע בבעיה. אין לבעיית הבדווים פתרון אלא מוגבל ביותר למשל אכיפת חוקי הנשואים והמעמד האישי ככל שהדבר ניתן. הרי אי אפשר למנוע מבדואי "לגרש" את אשתו הקודמת, שעדיין תמשיך לגור איתו וללדת את ילדיו, לשאת אישה חדשה תחתיה וחוזר חלילה כשגם קיצבאות הילדים וגם התמיכות לאמהות, הלהלכה חד הוריות, מתועלות לבעל. רק תהליכים ארוכים וסבלניים של קידום נשים בלימודים, בהשכלה ובמיקצוע יכולים לעזור בצימצום הדרגתי של בעיית הבדואים ולא רק בארץ . ימי לימודים ארוכים ואכיפת חוק לימוד חובה על המגזר הבדואי במערכת מושקעת הם חובתה של מדינת ישראל. בתי הספר במגזר הבדואי צריכים להעניק ביגוד, מזון ושפע של מלגות לכל סוג הכשרה אפשרי לנשים הבדואיות רק לא כסף ישיר. מיקלטים מוגנים לנשים בדואיות שיבחרו בדרך חיים עצמאית צריכים להיות מספיקים ונגישים.

בקיצור כדי להתמודד עם הבעייה הבדואית לא צריך גישה טכנית של כסף, פיצויים ואדמות אלא גישה סוציאלית של חינוך ילדים, קידום מעמד האשה, ההשכלה בכלל, ודחייה מוחלטת של הטענה שישראל אשמה במצב הבדואים בנגב – לא מפני שישראל לא עשתה טעויות אלא מפני שזה פוטר את הבדואים מאחריותם הם למצבם.