ביום שישי ב 7 ימים של ידיעות אחרונות התפרסמה כתבת פרופיל רחבה עם פרופ' זאב דגני מנהל גימנסיית הרצליה שעלה לכותרות כאשר סירב לאפשר לקציני צה"ל להיכנס לחדר המורים (אני לא יודע מתי בדיוק) בטענה שתלמיד הוא לא חייל ולהפך. אפשר להגיד מקריאת הכתבה בעיון שהדבר היחידי שעולה ממנה זה בלבול מוחלט. הפרופ' רוצה "להרכיב את התלמידים שלי על אופניים לעולם טוב יותר". ראשית מה התלמידים צריכים לעשות בעצמם, למה הם צריכים להתגייס ולהתחייב ולמה להקדיש את עצמם כדי שהעולם יהיה יותר טוב. הרי הוא לא נעשה יותר טוב מעליו ובקצה שביל האופניים המטפורי מחכה עולם שמשהוא טרח לבנות בעמל ויגע רב. שנית אפשר לשער שהעולם הטוב של אוסאמה בן לאדן שונה מזה של היטלר או סטאלין, ששונה מזה של האמא טרזה וכו', על דאגה הוא כבר קבע להם וכדי שלא יטרחו למענו הוא ירכיב אותם לשם. המורים הרצויים על פי דברין הם "סוג של מתווכים שילמדו את התלמידים איך לקלוט את הידע ולהשתמש בו". מי שמכיר הגדרה יותר טובה לשטיפת מוח שיקום. אני חשבתי שלהיות מורה זה קודם כול לחנך לערכים ולא דווקא להקנות מידע.
חינוך, בניגוד ללימוד, כולו עוסק בערכים. יש בכול חינוך מימד מסוים של שטיפת מוח מפני שלא התלמידים, ביחוד בהיותם עדיין ילדים, קובעים למה נחנך אותם. העובדה שפרופ' דגני מחנך לפי השקפת עולמו אומרת שהוא קובע, מתוך עמדת הכוח שלו מה ילמדו. הוא לא שונה ממלמד בחדר, ממדריך בקיטנה של החמאס, או צעיר בנוער כך. הוא אמנם מוביל בשביל אחר אבל מי באמת יודע איזה שביל, בסופו של יום, הוא הנכון ולמי. נכון שכשאנחנו נחרדים מהמתאבדים הפלשתינים יש בעיתיות בלהלל עולה גרדום שפצץ אוטובוס. נכון שהסכם אוסלו הוא אירוע מכונן בתולדות הציונות עם השלכות מרחיקות לכת, בדרך כלל לשלילה, על אורחות חיינו כמו גם על חיי הפלשתינים והיה ראוי שנלמד את האירוע בבית הספר, אם אפשר בצורה מאוזנת (לדעתי מוקדם מדי ואין פרספקטיבה הסטורית מספיקה) אבל בסופו של יום, הקביעות שלו פוליטיות בדיוק כמו הקביעות של שר החינוך.
לא ברור לי למה ללמד פרשת השבוע בבית ספר חילוני זה דיקטטורה ושטיפת מוח. במינון נכון, והכול שאלה של מידה, זה יכול לעורר סקרנות ולהרחיב דעתו של אדם. מי שמחנך, כדבריו, "לאהבת הלימוד, אהבת הדעות, לסקרנות, למעורבות" כיצד הוא קובע שפרשת השבוע היא דקטטורה, ספרות יפה כול שהיא והסטוריה של אירופה או המזה"ת לא.
בשאלה מה לגבי הקרביות? התחמק פרופ' דגני באמירות כלליות "אני מאמין שהצבא יודע לחלק את מתגייסיו לפי הצרכים שלו", לפי דגני הנוער שאמור להיות אסרטיבי, מוביל, אחראי לגורלו ומגשים את עצמו אמור להיות פסיבי לחלוטין באשר לבחירות שלו בשירות הצבאי. ירכיבו אותו על אופניים לג'וב הטוב ביותר. בהמשך אומר דגני "מבחן הקיום של המדינה הוא גם במדענים שלה". זה נכון אבל זה לא סותר. פרופ' דני עצמו שירת ב 890. יש קשר בין הדברים. אפשר להסתכל על שרות קרבי כמיליטנטיות מזיקה אבל אפשר וצריך להסתכל על זה כעל בחירה אישית, נטילת אחריות, הובלה, נכונות לשאת בקושי ובנטל ולהשקיע. מי שחונך ומחנך את עצמו להיות פסיבי לסביבתו בצבא בדרך כלל גורר את זה לחיים האזרחיים. האליטות האקדמיות, הכלכליות, החינוכיות, ההי טק, וגם הפוליטיקה מלאים באנשי צבא לשעבר ששרותם הקרבי דווקא הכשיר אותם ללעמוד בקושי, להתמיד, להשקיע, להוביל ולבסוף להגיע להישגים – הוא עצמו דוגמא מצויינת. שני המניעים העיקריים לשרות קרבי, המניע האידיאלי והמניע של ההגשמה אישית שניהם כלי רב ערך בחיים. בהשלמה לדברי דגני עצמו חייל הוא חייל ומדען הוא מדען, עת לצבא ועת למדעים, אבל אין עת יחודית למצויינות והדברים משלימים אחד את השני ולא סותרים.
פרופ' דגני הופתע שבעקבות הסערה שחולל כאשר אסר על קציני צה"ל להכנס לבית הספר שלו הוא לא ראה מאחוריו "אפילו איש חינוך אחד". לדעתו אנשי החינוך "לא עמדו במבחן חופש הביטוי" ובמקום אחר הגדיר את התופעה "לגיטמציה לפחד". נכון, וודאי יש כאלה גם כי החברה האנושית מאוד מגוונת אבל כאדם פלורליסטי, יעני פתוח לאחרים, יש גם אפשרות שרובם פשוט לא הסכימו איתו. זה מקלקל את תפיסת העולם שלו שבו הוא הלבן והאחרים או שחורים או פחדנים.
אפשר להמשיך בלי סוף אבל אין כמעט משפט של פרופ' דגני שהוא עצמו לא סותר אותו בהמשך הראיון – כמו שאמרנו מבולבל ובעיקר מרוצה מעצמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה