כאשר מדינת ישראל מתייחדת עם חללי צה"ל רובנו חושבים, מן הסתם, על פורצי הדרך לירושלים, לוחמי המיטלה ומשחררי ירושלים, צולחי התעלה ושריונאי סולטן יעקוב והרשימה ארוכה ומתארכת. למעשה רוב חללי צה"ל לא נהרגו בקרב ממש אלא על עצם קיומו של צה"ל כצבא העם. הם נהרגו באימונים, בתפקידי מינהלה, בדרכם ליחידתם או ממנה, או בתאונות דרכים. המשותף לכולם שהם היו שם בתוקף שרותם הצבאי והם המחיר שאנחנו צריכים לשלם כדי שיהיה לנו צבא, כדי שתהיה לנו מדינה. לרוב חללי צה"ל מהחצי שנה האחרונה אין שום קשר למחיר שאנחנו נאלצים לשלם על עצם קיום הצבא. נסיבות מותם לא קשורות בשום דרך להגנה עלינו או למציאות שהצבא גוזר עליהם. הם נהרגים בקטטה על ליבה של בחורה במועדון, במהירות מופרזת במכונית של ההורים לאחר ליל בילויים רווי אלכוהול, על ההערה לא נכונה לחבר שביקש סיגריה בשכונה או, במשחקי שלופים בנשק אמיתי כשהם שיכורים כלוט תהיה הסיבה שבחרו להשתכר אשר תהיה. הם לא קורבנות של צה"ל אלא של נגע השכרות, האלימות בחברה ומגיפת הסכינאות. הקשר היחידי שיש למותם עם צה"ל הוא שהם נמצאים, במקרה, במצבת השרות של הצבא.
למרות שגם קרוביהם ושאריהם זקוקים לתמיכה נפשית והרבה פעמים גם כספית, אין חלקם בכבוד והרגשות שאנחנו מייחדים לחללי צה"ל מפני שחללי צה"ל, אפילו היו בדרכם לבסיס מחופשת השבת באוטובוס שהותקף על ידי מחבל מתאבד, נשלחו על ידינו להיות שם. לא שלחנו אף חייל לבלות את חופשתו בקטטות סכינים, להשתכר או לשחרר את פרץ האדרנלין על דוושת הגז של המכונית בדרך מהמועדון הביתה.
* ראה גם - סרן ר שלנו :
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה