כולנו יודעים שאיש מאיתנו לא שש להעיד במשטרה ולצייד את הרשויות במידע שיכול למנוע מעשי פשיעה או להרחיק עבריינים מהרחוב. נכון שבמקרים קשים עדות במשטרה כרוכה ממש בסכנת נפשות אבל ברוב המקרים אנחנו לא רוצים להסתבך עם שכן, לגרום לעצמנו את אי נוחות שבהליכה להעיד ואולי אפילו להיות מוזמנים לבית המשפט כעדים. כולנו יודעים שמסתובבים בייננו ילדים ובני נוער רבים ש"הכול מותר להם". הערה של מורה בבית ספר, מילה של שכן, הערה של עובר אורח מביאה בעקבותיה התערבות מיידית ואוטומטית של משפחת הנער. יש בינינו שלא מוכנים להתמודד עם החינוך בבית, אחרים לא מוכנים להתמודד עם השכן המפריע ואחרים לא יגידו מלה בכיתה למי שלא מאפשר להעביר שיעור כהלכתו.
יחד עם זאת כולנו מוכנים לקפוץ מול כל מצלמת טלוויזיה כשקורה משהוא מאד חריג, כגון רצח הנער ליאון קלנטרוב בבני עיש ביו שישי האחרון, ולספר ש"כבר מזמן אמרנו ולא רצו לשמוע", שכולם ידעו אבל המשטרה/רשויות הרווחה/הממשלה לא עשתה שום דבר. הרי אין דבר יותר קל מלזרוק אחריות על משהוא אחר.
למרות שאוזלת ידה של המשטרה, באם קיימת, משחקת לידיהם של פורעי החוק והאלימים חברה אלימה לא צומחת בגלל המשטרה וגם לא בגלל משרד הסעד או תקציב החינוך. חברה אלימה צומחת בגלל החינוך בבית, בגלל תרבות ה"מגיע לי" ובגלל ההשתחררות מאחריות של הפרט לחברה שבה הוא צומח. זו מכת מדינה בכל החברות המערביות הדמוקרטיות שהטו באופן מוקצן מדי את האיזון בין אחריות של האדם לחברה שבה הוא חי לבין האחריות של החברה לפריטים שבתוכה.
בפעם הבאה ש"כולם יודעים" יתכבדו היודעים להעיד במשטרה לפני האסון הממשמש ובא. אין אף חברה שהמשטרה מתפקדת בה יותר טוב מהחברה עצמה – המשטרה היא סך הכול בבועה של החברה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה