עד לפני כעשור היה השמאל בישראל, אמנם כבר בתהליך של שקיעה, המגדיר העיקרי של התקינות הפוליטית בישראל. הזרם הפוליטי שאיפיין את כל המי ומי בתיקשורת, באמנות ובמרכזי החברה. אפשר כבר לקבוע שהשמאל, זה שנאבק בכל כוחו לשתי מדינות לשני עמים שקע, שוקע ומאבד מהרלבנטיות שלו. כמו כל זרם פוליטי שוקע שמנהל קרב מאסף חלה בו הקצנה לכיוונים בלתי נישלטים. אוסיף שהפתרון של שתי מדינות לשני עמים הוא עדיין, במישור התיאורתי, הפיתרון העדיף וודאי שרובנו המוחלט היה מעדיף לגור במדינה יהודית דמוקרטית על חלקה הגדול של ארץ ישראל, לצד מדינה ערבית, נניח פלשתין, שחיה איתנו בשלום, בשיתוף פעולה ובהכרה הדדית מדינה בציביון של שכנתה. אבל, משפע של סיבות שלא כאן המקום לדון בהם הפיתרון הזה לא מעשי, בדיעבד לא היה מעולם יותר ממשאלת לב אולי קצת משיחית.
יש כמה סיבות, שביחד יוצרים תהליך גדול, שהשמאל דועך במהירות בחברה הישראלית -
א. - שינויים דמוגרפיים בישראל, כולל העליה מרוסיה.
ב. - נטישת ההגשמה האישית, פעם הסיסמה המובילה בשמאל, והעברת מקל ההגשמה לימין.
ג. - התפוררות מול עינינו של "המודל האירופי", נקודת היחוס של חלק גדול בשמאל הישראלי - גבולות פתוחים, רב תרבותיות, הזנחת הלאומיות וקבלת האחר.
ד. - ה"אביב הערבי", ההגדרה מחדש של המזרח התיכון ונטישת הזהויות ה"מומצאות", בינהן הזהות הפלשתינית, לטובת זהויות שורשיות יותר ולטובת הזהות האסלאמית החובקת. מבחינתנו התפוררות הלכידות שתמיד הייה רעועה, של הפלשתינים.
ה. - התחזקות הזהות הלאומית הישראלית. - כל גורם בניפרד יכול בקלות למלא ספר שלם.
מכאן היו ועדיין יש לשמאל כמה אפשרויות - לעדכן את התפיסה של או שלום או לא כלום ולחפש פיתרונות ביניים שאינם סוף הסכסוך. להשקיע בציונות מגשימה, לגירסתם, של התישבות אלטרנטיבית מגשימה וחלוצית בתחומי הקו הירוק. לייצר שיתופי פעולה, אפילו עם גורמי ימין וחרדים, בנושאים מוגדרים לטובת החברה ובעיקר לטובת הלגיטימציה של השמאל כמיפלגה שאינה ממוקדת רק ובלבד ביחסינו עם הפלשתינים. להציע יוזמות של שיתוף פעולה ישראלי-פלשתיני, לטובת שני הצדדים, למשל בפיתוח היי-טק ותעשיית מידע, רפואה ושאר נושאים כיד הדימיון הטובה גם בלי פתרון סוגיית "הכיבוש".
במקום זה בחר השמאל, אפילו זה השפוי יותר, להתנכר ולהחרים את הימין. הסיסמה "רק לא ביבי" היא בעצם התרסה לרצון הבוחר והיא חוזרת לנקודת הכשל הקבועה של "או הכל או לא כלום". הגישה של החרם המתעלמת מהישגים אפשריים לשמאל לו ניהלו מו"מ קואליציוני וכבר הוכיחה את עצמה כמובילה למבוי סתום ל"לא כלום" - תשאלו את ציפי ליבני וקדימה שהתרסקה מ 29 מנדטים ל 8 (כולל מופז) בבחירות לכנסת ה 19 בינואר 2013.
שקיעת השמאל מביאה גורמים מתוכו לקיצוניות (נכון גם בימין יש הקצנה) ולצעדים שמעלים את שאלת גבול הלגיטימיות: מימון זר, פעולה להצדקת המימון הזר, שיתוף עם הפלשתינים או גורמים אחרים שחלקם, תחת מעטה השלום, פועלים לחיסול מדינת ישראל ועוד. לאחרונה בלטו קטעי ווידאו עם אלון ליאל שהיה מנכ"ל משרד החוץ כחצי שנה בתחילת ממשלת ברק ב 2000 ושגריר בתורכיה ודרום אפריקה. מאז פרישתו משרות החוץ באמצע 2001 הולך אלון אליאל ומקצין שמאלה, פעיל מאד בחוגי שמאל ומייעץ מניסיונו הדיפלומטי לכל מי שמוכן לשמוע את דעתו. בקלטות האחרונות שפורסמו מתפאר אלון אליאל ביעוץ הדיפלומטי שנתן לפלשתינים, דרך איש הקשר שלו שהוא וודאי סוכן זר של הרשות הפלשתינית, כיצד לפעול נגד ישראל. גם לשוברים שתיקה יעץ אלון אליאל איך לשכלל ולהעצים את פעילותם כדי להרבות נזק למדינה, למעשה כיצד לסכל מבחוץ את פסק דין הבוחר מבפנים. יודגש שלאלון אליאל היו כל ההיזדמנויות לנסות לפעול ולשכנע את הציבור הישראלי מבפנים. נישאלת השאלה האם הוא ודומיו בוגדים ומה התגובה הראויה למיקרה.
הסכם אוסלו מ 1993 סילק את הרשות הפלשתינית, מבחינה משפטית, מרשימת האויבים של ישראל והפך אותה לסוג של "פרטנר", שותף , ששיתוף פעולה איתה ביעוץ ובמעשה בתחומים שונים אינו עברה על חוקי ישראל. אני מכיר רשימה ארוכה של פוליטיקאים בכירים בישראל ש"זרקו" פה ושם "עצה" לבכירי הרשות כיצד למקד, ליעל או להעצים את מאבקם בישראל מתוך אמונה שהם מקדמים "שלום" בין העמים לטובת שניהם. לכן מישפטית זה מותר. איני יודע ולא בדקתי אם זה נכון גם לגבי עמותות בחו"ל, שאינן מדינוות אויב אך ממוקדות בחיסול ישראל.
מצד שני יש גבול מוסרי מסויים, גמיש ולא מוגדר די צרכו, של שיתוף פעולה עם מי שאינו אויב "רישמי" אך פועל בכל הכוח נגד מדינת ישראל, יש שיגידו עד כדי חיסולה הפיזי. התשובה אינה בהגדרת אותם פעילים כ"בוגדים" שמלהיטה את הרוחות, מגבירה את הקיטוב וההקצנה ואינה יורדת לדקויות - אלא דווקא בחשיפת התופעה לציבור הרחב. תופעה שהשמאל, כניראה מסיבות מובנות, דאג להסתיר במחשכים., שהציבור יראה וישמע את הקולות וישפוט אותם בקלפי. לי ברור מה תהיה התוצאה.
לגבי אותו שמאל הוא במבוי סתום. אין דרך לשנות מציאות בחברה דמוקרטית אלא דרך רחשי הלב והשכל של הציבור הרחב ואין שיטה אלא שיטת הפשרה שלא רואה פסול בהישג חלקי כשהאלטרנטיבה היא אפס השגיות. בסוף השמאל מרחיק עצמו מהקהל הרחב ומהסיכוי ארוך הטווח גם להשפיע ולשנות. השמאל דן עצמו להיות מיעוט נירגן, זועם שככל שהוא מקצין הוא מרחיק עצמו מהסיכוי לשנות וזה, בעצם, עונשו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה