מדינת ישראל היא דמוקרטיה מצליחה, יש בה הפרדת רשויות, בעיקר בין מערכת המשפט לרשות המחוקקת והמבצעת. העיתונות חופשית לגמרי, יש הקפדה על זכויות אזרח והמדינה משגשגת - בעשירון העליון של המדינות בעולם למרות שהמילקי בברלין יותר זול. את כל זה ישראל מקיימת, ובכך היא יחודית, תוך כדי איום קיומי רצוף.
מצד שני ברובד העממי הדמוקרטיה נראית צולעת וחסרת תשתית. רק 4 מפלגות מקיימות דמוקרטיה פנימית - פריימריז - הליכוד, העבודה, הבית היהודי ומר"ץ. גם באותן מיפלגות, למעט החריג ההגון של מר"ץ, משקלם של קבלני הקולות שעושים מלאכתם תמורת כסף מאפיל או מגמד את מישקלם של אלו שרואים ורוצים להיות חברי מפלגה, לקחת חלק באחריות, אולי לטפס בתפקידים כך שיתאפשר סיעור מוחות ומאבקי כוח ורעיון גם בתוך המפלגות עצמן. שאר המפלגות הן בבואה של אישיות כזו או אחרת שבדרך כלל סובלת מאגו מטופח ומפותח מדי. אין בהן שום מחלוקת ואמירה פנימית אלא דרך אוזנו ופיו של "המנהיג": ישראל ביתנו", תאומתה התיפקודית "יש עתיד", מפלגת "כולנו" וכחלון ועד לאחרונה היצור המלאכותי שניבנה סביב האגו המפותח מדי של ציפי ליבני "התנועה". המפלגות החרדיות הן בבואה של רבניהן, למרות שאצלם לרבנים יש סמכות ציבורית נירחבת, והמיפלגות הערביות משקפות את עסקניהן. רוב חברי הכנסת היוצאת לא התמודדו על תפקידם אלא על חסדיו ויוקרתו של הבוס שמינה וימנה אותם.
מה רע בכך?
א. במיפלגות כאלו, החסרות מוסדות בסיסיים, לוקות בסיעור המוחות הפנימי שלהן ובהעדר החיכוך המתבקש עם פעילי השטח בדרג הנמוך, שמכתיב יותר מתינות ושיקול דעת, הן מאבדות את הקשר להלכי הרוח בעם;
ב. רוב מפלגות ה"אגו-טריפ", יש המכנים אותן "מפלגות אווירה", החילוניות לא שורדות לאורך זמן, בסך הכל הן מכניסות מימד של אי-יציבות לפוליטיקה הישראלית שגובר על כל "חוקי המשילות" חסרי הערך;
ג. סדר היום של מפלגות ה"אגו-טריפ" בדרך כלל צר מאד - זה מקים מפלגת "רק' לא חרדים", האחר "ילחם בעוני וברעב", השלישי יחזק את "מעמד הביניים המתרסק" וכן הלאה.
הגישה הצרה והצינורית לבעיות המדינה המורכבות פי כמה וכמה יכולה להחזיק מעמד, לאורך זמן, רק בציבור החרדי שהוא מגובש, יש לו הנהגה רוחנית, יש לו צרכים מוגדרים ויש לו נכונות וסבלנות לקבל את זה שלא כל ההבטחות מתגשמות מייד אם בכלל. הרי הציבור החרדי ישאר במחנה החרדי כי אידיאולגית הבסיס הוא עולם התורה וסמכות הרבנים. כשמדובר במיפלגות חילוניות שציבור תומכיהן אינו מוגדר, שאין לו שום הנהגה רוחנית ורק תביעות חומריות, אפילו הן לגמרי מוצדקות, מדובר כמעט תמיד בהתרסקות מהירה. הרי בוחר "האווירה" החילוני יכול בקלות לדלג בין 'התנועה', 'יש עתיד', 'כולנו' או כל מיפלגה חילונית אחרת. אין למפלגות כאלו שרידות למשל מול אירועים ביטחוניים קשים או תפניות מדיניות מרחיקות לכת. שרידותו של אביגדור ליברמן בפוליטיקה היא בעיקר מפני שסדר היום שלו מורכב ורחב יותר מ"מעמד הביניים המתרסק" וגם ציבור בוחריו קל יותר להגדרה. אבל גם אביגדור ליברמן כבר במידרון, לא רק בגלל פרשיות השחיתות אלא בגלל שציבור תומכיו המסורתי מתחיל להיות יותר "ישראלי" ופחות "רוסי".
לסיכום - "מפלגות האווירה" מערערות את היציבות הממשלית ארוכת הטווח ומרדדות את האידיאולוגיה הגדולה, אפילו היא חברתית בסיגנון הסוציאל דמוקרטי של שלי יחימוביץ, לטובת מטרות חומריות קצרות טווח. אין להן באמת תשובות או לפחות דרך לכלל או לרוב הבעיות של ישראל. לכן למרות כל השגי הדמוקרטיה הישראלית היא סובלת מבעית תשתית.
הפתרון צריך להיות בדמות חוק מפלגות שאוכף על כל מיפלגה שנירשמות כדין דמוקרטיה פנימית ומוסדות יציגים ומסדיר בחוק, לכולם, את מנגנוני הפריימריז במיפלגות. יהיה קשה יותר להקים מפלגות בין לילה ולקושש מועמדים מהיקב והגורן אבל למפלגות תהיה שרידות גדולה יותר והן יייצרו מגוון גדול יותר של הזדמנויות למי שרוצה להיות מעורב בפוליטיקה לאורך זמן מעבר לחוויה חד פעמית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה